וונדטה

אני לעולם לא אצליח לחוש כך שוב

הרגע הוא רגעי. המציאות כולה נאלמת דום לעומת גורלה.

גורל שמורכב מאנושיות, מפחד, ומתקווה.

גורל שמביט לך בעיניים עם אזהרה - מחר תהיה שם.

מחר תביט בזיקוקים. מחר תפוצץ את הפחד. הייאוש, והפרלמנט.

יבוא יום שבו נרקוד כולנו עם מסכות גאי פוקס בגני התקווה

והמסכות יסמלו עבורנו הכל. אדם, איש, ותקווה.

אדם שלעולם לא הכרנו.

איש שמעולם לא הפסקנו להיות.

ותקווה שמעולם לא הייתה לנו.

יבוא יום בו כולנו נזכור את אותו היום בו התגלתה התקווה.

נעמוד בכוח מול עצמנו. מול השאננות הברוכה.

נביט לה בעיניים, נתן לה ורד ביד,

ונאמר לה בשלווה, ללא כעס על מה שעשתה לנו,

מתת. מתת לפני 10 דקות. כי שלווה כמו תקווה כמו תקווה כמו פחד

נהרסת הרבה לפני. היא נהרסת תוך כדי שינה.

היא נהרסת בגלל דברים, שהיא ביצעה לפני שנים.

היא נהרסת כי אסור לה להתקדם בכיוון אחד.

אופוריה, מאסנו בך.

פחד, נמענו מגעת בך.

ישנה יכולת להכיל הכל.

ישנה יכולת לשחק בכל,

לא לנו היכולת הזו.

מאשימים את הסובב, אבל אנו, אנו האשמים.

אשמים בשתיקה, אשמים בהכחשה.

אשמים. אשמים באנושיותנו..

הו ארץ קדושה!

סלחי לנו על כי שתקנו בעודך נשרפת.

סלחי לנו על כי שתקנו בעת עזבנוך.

על כי לא עצבנו די או בכינו עזבונך.

ארץ.

איש.

ותקווה קטנה.