יצירות של L ענק

אני עֹלֶה
בַּפַּחַד צָר
תְּוָאי נחל שהוא כביש,
מַעֲבָר בין הרים ענקים.

כל אותו צער המדבר וזיעת האדמה
וכיסופי הירח והטיפות
זרמו לכאן
כשלא היינו עד
שנוצר כאן
אוקינוס
קטנטן
וגאותו תחומה בין ההרים.
לילה בשְׁפֵלַת ארץ. מאחורי
אגם של מי מים מלוחים
מכאן אני
*
עֹולֶה ובנוסף הכביש הבקוע נרטב,
ואין בתנודת העשבים רמז
מתי ימשיך הכל להישטף אל זרועותיה המחבקות מאוד
של ים המלח.
הֲרֵי המים שיורדים כאן משוגעים
אליה
להרוות אותה
הם באים בהמונים להחיות
את שלעולם לא תְּפַכֶּה.

וסביבי כל הר
יכול להיות
כתף
או שִׁכְמָה אוֹ גַּב
של גוליבר ענק
שפתאום קם ועורפו מגיע השמיימה-
אמרו שהם אחוזים שיתוק ונימוס, ושלא יקום עלי ההר
אבל איני רואה מה
יגרום לו להבחין בי
ברכב הנוסע.
ולהתהפך עלי

שכל אחד מהם
ענק. הָרוּי מן האדמה ומן השבר.
אני מרגיש
את כל שההר. אני רואה כי הוא משהו
חי.
את התנועה, ההוד, את הדינאמיקה הפנימית
אני לא רואה אך אני שומע
שהוא תופעה בטבע
כמו עץ בתרדמת
נצחית.

דלתות המעלית נפתחו. הבנתי שהגעתי בטעות לגג.
אלפי זיקוקי יום הולדת היו תקועים באדמה ובדומינו ראלי נכתב: התנשאי לי?
הייתי לבד אבל הסכמתי.

"שופטי בג"ץ העניקו למדינה ארכה נוספת, עד לתאריך 30 באפריל, לצורך פינוי תושבי הישוב עמונה מבתיהם." – מתוך כתבה בערוץ 7.
יש ישוב שלם שעומד להתפנות בעוד חודשיים, צר לי אך, מעטים האנשים ששמעו על כך.


הבטתי אליהם ממרומי ההר. הם הגיעו בהמוניהם והציפו את עמונה ועופרה באוהלים, בשק"שים ובמזרונים. רובם ישנו באוויר הפתוח, חלקם בצריפים זמניים. כל ההרים מסביב התכסו נשים אנשים וטף. ממעוף הציפור

אני לעולם לא אצליח לחוש כך שוב
הרגע הוא רגעי. המציאות כולה נאלמת דום לעומת גורלה.
גורל שמורכב מאנושיות, מפחד, ומתקווה.
גורל שמביט לך בעיניים עם אזהרה - מחר תהיה שם.
מחר תביט בזיקוקים. מחר תפוצץ את הפחד. הייאוש, והפרלמנט.
יבוא יום שבו נרקוד כולנו עם מסכות גאי פוקס בגני התקווה
והמסכות יסמלו עבורנו הכל. אדם, איש, ותקווה.
אדם שלעולם לא הכרנו.
איש שמעולם

פַּעַם, נְסִיעָה בַּכְּבִישׁ.
וְרָאִיתִי.
אֵיךְ
נַחֲשֵׁי הָאֹרֶן הַדַּקִּים שֶׁעַל גַּבּוֹ
הֶחְלִיקוּ כְּרוּחַ מְחָלִיפַת הָאֲוִיר
עַל פְּנֵיהֶם.

וְרָאִיתִי
כַּמָּה מֻחְלָשׁ כֹּחַ הַכְּבִידָה כַּאֲשֶׁר
הֲדָקִים מְזַנְּקִים- מְשׁוֹטְטִים
אֶל
יַעַד אַחֵר.

וְלִהְיוֹת תֵּה
פֵּרוּשׁוֹ
בְּסַךְ הַכֹּל
לִהְיוֹת מָתוֹק
גַּם כַּאֲשֶׁר אַתָּה מְעַט וְקַר
בְּתַחְתִּית כּוֹס
וּלְהִשָּׁאֵר עַל הַכְּבִישׁ.
*
אַחַר כָּךְ הָיִיתִי בַּיַּעַר
וּבַיֹּבֶשׁ וִירֹק הָעַד הָשִׂיחִי
רְאִיתִים שׁוּב
דַּקִּים.

מֵהֶם סְבָכִים
מֵהֶם
מְשׁוּכִים לָבַן וְנִיצוֹץ. בַּם קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ
שֶׁמִּלּוּאָהּ עַבְדֵי הַיַּעַר הַקְּטַנִּים.
הֵן הֵם
הַנּוֹשְׁרִים
הַנּוֹשְׁכִים
הַנִּמְשָׁכִים וּמוֹשְׁכִים
דַּקּוּת

מְתִיקוּת חוּט
בְּנַחֲלֵי רוּחַ הַחוֹרֵשׁ.

כְּשֶׁיָּצָאתִי מֵהֲבָנַת הַדֶּרֶךְ

דמיינו לכם
ילד קטן רץ בשדה חיטה. תלתלים זהובים, חולצה ירוקה. רוח חמה נושפת בו, מרטיטה ריסים וזוויות פה. קרני שמש מחממות ענפי דקל מיובשים שנעים קלות, צל מתנופף על סוכה פתוחה. האוויר מלא ריטוטים. דקל, עשב, גומות, אישונים, ריסים. כולם עמדו - רטטו במין חדוות הכרה. מחשבה איטית פעמה דרך העורקים, מכפות הרגלים, דרך הזרועות והבטן שעה שהילד הביט באופק. אלול, חשב וחייך.

משהחל זמן הסליחות

נכתב במקור ליום הזיכרון.

היה זה תחילת האביב, בזמן שבו פרחי סבא העיפו מטריותם לבנות לכל עבר. עצי הזית בצדי הכבישים פרחו בפריחה לבנבנה ירוקה ופרחי דם המכבים הניחו לעיני העולם לשזוף טיפות דם בינות למדרכות. צב צעד לאיטו על מגרש הכורכר, האוויר המה מציפורים מתרגשות, ועשב ירקרק צמח בינות לשיש הקר. דממת מוות שררה בינות למצבות. פ"ה ו-נו"ן, פ"ה ו-נו"ן. "פה נקבר יקירנו" "נפלה בהגנה על ארצנו" "נרצחה על ידי בני עוולה".

מכונית כסופה. רעש. הרכב דהר לעבר הצב, שבתנועות נלעגות משך את גפיו המחוספסים פנימה, מתגונן בתוך בית שביר. הרכב החדשני והמתקדם רמס בגלגליו את העשב והפריחה, את השקט של מנוחת המתים, ועצר עשרה סנטימטרים לפני הצב שהעדיף להישאר בבית המוגן והבטוח. מתוך המכונית יצאו ארבע בנים. בדיבורם הקולני, בהילוכם, בחיותם הם רמסו את השקט. כאילו הגיעו הם מזמן אחר, ממציאות אחרת לחלוטין. הם יצאו מהרכב, אחד אחד מביטים לצדדים,

הראשון יצא שלמה, עם חולצה מכופתרת, כיפה סרוגה, וזקן דבלולי מספירת העומר. הוא מדבר בטלפון, מסביר לחברו ש"בעצמיותו של היום הזה נכלל כל שורש האומה". הוא אומר משפטים כמו, "ההתרגשות היותר גדולה וההתכנסות השוכנת בלבבות כנסת ישראל ביום הזה, הם עיקר המדינה, עיקר תקומת גאולתנו".

אחריו יוצא מהרכב רועי הבכור. לבוש בחולצה שחורה עם הדפס piece & love. הוא מביט בבוז בכל אותם מצבות אבן צבאיות. סתם נפלתם, הוא חושב לעצמו כמו כל יום מאז שנרצחתי. לשווא הקרבנו את טובי בנינו, תמורת מה? פיסת אדמה? יכולנו ללכת לאוגנדה. יכולנו לעשות עם הערבים האלו שלום כבר ממזמן, ולדלג על כל הדם והכאב הזה. מאז הרצח שלי, הוא עבר תהליך ארוך מאוד. הוא הגיע להחלטה שאין דבר שהמחיר שלו יקר מדי בשביל החיים.

שלישי ירד הבן השלישי - תום. הוא יוצא מהרכב, מתמתח משינה, והולך לשבת לו בפרגולה מוצלת המשקיפה אל הקברים. הוא שקוע באייפון, לו היה מת כמוני, היה יכול לראות את הנשמות שישבו במרחק נגיעה ממנו, על הקברים. הוא מזיז את אצבעותיו בתזזית, מצד לצד. בטקס הוא יתנהג כמו שצריך, אני בטוח, הוא ילד טוב. כשיגידו לעמוד הוא יעמוד, כשיגידו לשבת הוא ישב, והוא אפילו לא יצחק ב"אל מלא רחמים". כשיגידו לשיר את התקווה הוא

אחרון יורד מהרכב הבן הרביעי שיינו, התאום שלי. הוא תמיד היה מחובר אלי. אני הייתי ה"אח הגדול" שתמיד היה איתו. שתמיד היה לו כוח לכל מאות השאלות שלו. מגיל קטן ההורים כבר קלטו שהוא מחונן. הוא כל כך אהב לספר לי מה הוא למד, ולשאול אותי שאלות על כל מה שלמדתי. עם דגש על כל. כשנרצחתי והפכתי מפיני לפ"ה נו"ן, הוא השתגע. תמיד היינו כל כך מחוברים, אז כשאני מתתי גם הוא מת. הוא לא שאל שאלות יותר, הוא כמעט ולא

.

בפסח האחרון רענן אחותנו התחתנה, הם הסבו כולם לשולחן, ביחד עם הגיס החדש החב"דניק. הם הביאו שני כיסאות ריקים. אחד בשבילי, ואחד בשביל אליהו הנביא. הוא טיפוס די חברותי, הוא אפילו נתן לי לשתות קצת מהיין שלו.

כשסיימו להקריא את ארבעת הבנים הגיס סיפר על הבן החמישי. הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר "יש ארבע בנים, חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול. הרבי מחדש לנו שבעצם יש לנו עוד בן אחד. הבן החמישי. כל הבנים הגיעו לשולחן הסדר, אבל הבן החמישי לא. העבודה שלנו זה לבוא ולהחזיר אותו לשולחן"

שתיקה. מבטים. גרוגרות עולות, תנועות של חוסר נוחות בתוך הכיסאות. המבטים נודדים לכיוון הכיסא הריק, אמא מתנשפת.

"כשיבוא המשיח", פתח אבי כדי להקל על השתיקה המביכה, או כדי לעקוץ את הגיס, "הוא יבוא לחב"דניקים ויגיד להם "אני המשיח!" הם יגידו לו, "רב יהודי. עם כל הכבוד לך, אתה לא המשיח. הרבי הוא המשיח. כשיבוא המשיח למרכזניקים הוא יגיד להם "אני המשיח!" הם יסתכלו בו ויגידו "אתה לא המשיח. משיח זה לא אדם, זו תקופה".



אט אט החלו להגיע עוד ועוד בנים ובנות, מסתובבים מסביב למצבות. דיבורים, צחקוקים, "אחותי!" ו-"מה קורה?"

ואז - צפירה.

נעמדו ארבעת הבנים שלנו, וכיוונו כוונותיהם.
שוב חזר הוד קדומים לממלכת האבן, בעוד עשרות גוויות, נושמות את אוויר המקום.
זעקה מונוטונית של שתי דקות נשמעת ברמקולי ענק.
חיים כמתים. חסרי נוע, קשובים, לא מוסיפים תו. מתאחדים לזכרם.
"תם טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל"
אחרי הטקס, התקרבו ארבעת האחים אוחזים בידם אבנים ונתנו לי מתנה מארץ החיים. אבן.

כשהם הלכו, שיינו חיכה שנהיה לבד, הוא נתן לי את האבן והוסיף חיבוק.
רק ילדים יכולים לחבק מצבה, ושהחום שלהם יגיע עד לעצמות הצפודות, עד למקום שבו פעם היה לב.
שכבר לא פעם ולא הזרים דם, אבל שמח.
כשהרכב התרחק ושיינו נופף לשלום מחלון הרכב, שמעתי אוושה מאחורי. הסתובבתי ובינות לקברים עמד המשיח. עופפתי אליו בבהילות ונשקתי את ידו. "שלום עליך בני". אמר ואני בחרדת קודש השבתי לו, "שלום עליך מורי ורבי".
הרמתי את עיני אליו, הוא אכן עמד מולי בגלימה לבנה. קדומה ופשוטה כאחד.
"יכול אתה לשאול בני", אמר המשיח, "רואה אנוכי כי רוצה אתה לשאול ממני דבר מה. שאל בני, אל תבוש. מה ברצונך לדעת?"
"משיח", אמרתי. "הבט מסביבך. יש כאן כל כך הרבה מצבות. ואלו רק אלה שנחות כאן. יש בתי קברות בכל עיר בכל אזור. הרים של שיש נוסרו וסותתו כדי לכסות על עשרות אלפי גופות. דם יהודים רבים כל כך נשפך, אני רק רוצה לשאול עד מתי משיח? עד מתי? מתי תגיע כבר?"
המשיח הביט בי בעיינו הגדולות ואמר "בני, כבר הגעתי. כמו שכבר נאמר "משיח הוא לא איש. הוא תקופה" הבטתי אליו בהשתאות. "אליהו סיפר לי על הסדר שנה שעברה". הוסיף בחיוך, והתעופף לו.

דיאלוג של אבן וגל-עד.
"לכל החלטה שאדם מחליט יש סיבה מהעבר שגרמה לו לבחור באופציה הזו"
ישנו גל עד שעומד ביער. אותו מקום הוא עמוק ואפל כמו מקומות רבים באותו יער.
אותו יער הוא ירוק בדומה ליערות רבים.
אך אותו היער אינו זוכר את ההולכים בו, והם אינם זוכרים אותו. אין בו שבילים, או סימונים.
העצים לא זוכרים היכן הם צמחו, הבלטים לא זוכרים היכן הם נפלו.
זהו יער בו עצים אבודים, שואלים סמורים

האור הוא דבר שזר למקום זה
זוהי ממלכתו של הים
ממלכה של רעש ולובן למלוא העין
ממלכה של טיפות.

נשתתקתי מולו במרפסת.
נתתי לרעש למלא אותי, עוצמה, מוחלטות.
היה לו ים של דברים להגיד.
ורק אני ישבתי מולו, קווצת שער דוממת.
וחשתי, ושמעתי, וטעמתי אותך

נתתי לטיפותיך ללטף את פני
נתתי לדמעותיך להרוות את דמעותי
ישבתי ושתקתי ובכיתי.

אפילו את נשמתי

היא נעצרה בנקודה שרואים ממנה את החור הענק של הרכבת התחתית. תמיד התפעלה מהעמודים של הקירות, מהטרקטור הענק שיושב שם וכמובן מהחור הענק, חור שכאילו יובא ממקום אחר, ממציאות אחרת. חור שלא רואים את תחתיתו. הפעם נעצרה מולו וממש ניסתה לראות את הסוף. צמצמה את העיניים, ניסתה לטפס על המעקה אבל כרגיל לא יכלה לראות, באמת שלא. הוא פשוט היה עמוק מדי.
"מעניין מה ההרגשה לקפוץ ממקום כזה... מה ההרגשה ליפול וליפול...