הבן החמישי.

נכתב במקור ליום הזיכרון.

היה זה תחילת האביב, בזמן שבו פרחי סבא העיפו מטריותם לבנות לכל עבר. עצי הזית בצדי הכבישים פרחו בפריחה לבנבנה ירוקה ופרחי דם המכבים הניחו לעיני העולם לשזוף טיפות דם בינות למדרכות. צב צעד לאיטו על מגרש הכורכר, האוויר המה מציפורים מתרגשות, ועשב ירקרק צמח בינות לשיש הקר. דממת מוות שררה בינות למצבות. פ"ה ו-נו"ן, פ"ה ו-נו"ן. "פה נקבר יקירנו" "נפלה בהגנה על ארצנו" "נרצחה על ידי בני עוולה".

מכונית כסופה. רעש. הרכב דהר לעבר הצב, שבתנועות נלעגות משך את גפיו המחוספסים פנימה, מתגונן בתוך בית שביר. הרכב החדשני והמתקדם רמס בגלגליו את העשב והפריחה, את השקט של מנוחת המתים, ועצר עשרה סנטימטרים לפני הצב שהעדיף להישאר בבית המוגן והבטוח. מתוך המכונית יצאו ארבע בנים. בדיבורם הקולני, בהילוכם, בחיותם הם רמסו את השקט. כאילו הגיעו הם מזמן אחר, ממציאות אחרת לחלוטין. הם יצאו מהרכב, אחד אחד מביטים לצדדים, מישרים את בגדיהם וצעדו בנפרד אל בית הקברות.

הראשון יצא שלמה, עם חולצה מכופתרת, כיפה סרוגה, וזקן דבלולי מספירת העומר. הוא מדבר בטלפון, מסביר לחברו ש"בעצמיותו של היום הזה נכלל כל שורש האומה". הוא אומר משפטים כמו, "ההתרגשות היותר גדולה וההתכנסות השוכנת בלבבות כנסת ישראל ביום הזה, הם עיקר המדינה, עיקר תקומת גאולתנו".

אחריו יוצא מהרכב רועי הבכור. לבוש בחולצה שחורה עם הדפס piece & love. הוא מביט בבוז בכל אותם מצבות אבן צבאיות. סתם נפלתם, הוא חושב לעצמו כמו כל יום מאז שנרצחתי. לשווא הקרבנו את טובי בנינו, תמורת מה? פיסת אדמה? יכולנו ללכת לאוגנדה. יכולנו לעשות עם הערבים האלו שלום כבר ממזמן, ולדלג על כל הדם והכאב הזה. מאז הרצח שלי, הוא עבר תהליך ארוך מאוד. הוא הגיע להחלטה שאין דבר שהמחיר שלו יקר מדי בשביל החיים. מאחד באפריל הוא כבר העביר את הצלצול שלו ל"הילדים של חורף שנת 73" וכשמתקשרים אליו, בהמתנה, יש את השיר "כאב של לוחמים". הוא שונא את כל הדיבורים האידיוטים האלה על גאולה וציונות, הוא שואל את עצמו עם כל דגל ישראל מתנופף שהוא רואה, האם הם לא מבינים שהם שופכים דם סתם?

שלישי ירד הבן השלישי - תום. הוא יוצא מהרכב, מתמתח משינה, והולך לשבת לו בפרגולה מוצלת המשקיפה אל הקברים. הוא שקוע באייפון, לו היה מת כמוני, היה יכול לראות את הנשמות שישבו במרחק נגיעה ממנו, על הקברים. הוא מזיז את אצבעותיו בתזזית, מצד לצד. בטקס הוא יתנהג כמו שצריך, אני בטוח, הוא ילד טוב. כשיגידו לעמוד הוא יעמוד, כשיגידו לשבת הוא ישב, והוא אפילו לא יצחק ב"אל מלא רחמים". כשיגידו לשיר את התקווה הוא ישיר, ולרגע לא יחשוב על האם אנחנו  באמת "עם חופשי בארצנו", הוא תמים כזה. חוץ מזה שזה לא נוגע לו, הראש שלו עמוק  ב "אנג'רי בירדס" עכשיו. הוא היה קטן כשנרצחתי, כך שחוץ מתמונות ומסיפורים הוא לא מכיר אותי בכלל, אני לא בטוח ממש כמה הוא רוצה בכלל להכיר אותי.

אחרון יורד מהרכב הבן הרביעי שיינו, התאום שלי. הוא תמיד היה מחובר אלי. אני הייתי ה"אח הגדול" שתמיד היה איתו. שתמיד היה לו כוח לכל מאות השאלות שלו. מגיל קטן ההורים כבר קלטו שהוא מחונן. הוא כל כך אהב לספר לי מה הוא למד, ולשאול אותי שאלות על כל מה שלמדתי. עם דגש על כל. כשנרצחתי והפכתי מפיני לפ"ה נו"ן, הוא השתגע. תמיד היינו כל כך מחוברים, אז כשאני מתתי גם הוא מת. הוא לא שאל שאלות יותר, הוא כמעט ולא דיבר. מאז הרצח הוא אוהב ללכת ברחוב, מבטו שפוף, עיניו בוחנות את הזרים הצועדים ברחוב. ואז כשהוא רואה הליכה שדומה, אפילו במקצת, להליכתי. מיד הוא רץ לעבר ההולך. נדלק, מתלבה, מתלהט, משתלהב, שועט לעברו ו- מתאכזב. שוב זר. מיד חוזר הוא לשפיפותו.

.

בפסח האחרון רענן אחותנו התחתנה, הם הסבו כולם לשולחן, ביחד עם הגיס החדש החב"דניק. הם הביאו שני כיסאות ריקים. אחד בשבילי, ואחד בשביל אליהו הנביא. הוא טיפוס די חברותי, הוא אפילו נתן לי לשתות קצת מהיין שלו.

כשסיימו להקריא את ארבעת הבנים הגיס סיפר על הבן החמישי. הוא ביקש את רשות הדיבור ואמר "יש ארבע בנים, חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול. הרבי מחדש לנו שבעצם יש לנו עוד בן אחד. הבן החמישי. כל הבנים הגיעו לשולחן הסדר, אבל הבן החמישי לא. העבודה שלנו זה לבוא ולהחזיר אותו לשולחן"

שתיקה. מבטים. גרוגרות עולות, תנועות של חוסר נוחות בתוך הכיסאות. המבטים נודדים לכיוון הכיסא הריק, אמא מתנשפת.

"כשיבוא המשיח", פתח אבי כדי להקל על השתיקה המביכה, או כדי לעקוץ את הגיס, "הוא יבוא לחב"דניקים ויגיד להם "אני המשיח!" הם יגידו לו, "רב יהודי. עם כל הכבוד לך, אתה לא המשיח. הרבי הוא המשיח. כשיבוא המשיח למרכזניקים הוא יגיד להם "אני המשיח!" הם יסתכלו בו ויגידו "אתה לא המשיח. משיח זה לא אדם, זו תקופה".

אט אט החלו להגיע עוד ועוד בנים ובנות, מסתובבים מסביב למצבות. דיבורים, צחקוקים, "אחותי!" ו-"מה קורה?"

ואז - צפירה.

נעמדו ארבעת הבנים שלנו, וכיוונו כוונותיהם.

שוב חזר הוד קדומים לממלכת האבן, בעוד עשרות גוויות, נושמות את אוויר המקום.

זעקה מונוטונית של שתי דקות נשמעת ברמקולי ענק.

חיים כמתים. חסרי נוע, קשובים, לא מוסיפים תו. מתאחדים לזכרם.

"תם טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל"

אחרי הטקס, התקרבו ארבעת האחים אוחזים בידם אבנים ונתנו לי מתנה מארץ החיים. אבן.

כשהם הלכו, שיינו חיכה שנהיה לבד, הוא נתן לי את האבן והוסיף חיבוק.

רק ילדים יכולים לחבק מצבה, ושהחום שלהם יגיע עד לעצמות הצפודות, עד למקום שבו פעם היה לב.

שכבר לא פעם ולא הזרים דם, אבל שמח.

כשהרכב התרחק ושיינו נופף לשלום מחלון הרכב, שמעתי אוושה מאחורי. הסתובבתי ובינות לקברים עמד המשיח. עופפתי אליו בבהילות ונשקתי את ידו. "שלום עליך בני". אמר ואני בחרדת קודש השבתי לו, "שלום עליך מורי ורבי".

הרמתי את עיני אליו, הוא אכן עמד מולי בגלימה לבנה. קדומה ופשוטה כאחד.

"יכול אתה לשאול בני", אמר המשיח, "רואה אנוכי כי רוצה אתה לשאול ממני דבר מה. שאל בני, אל תבוש. מה ברצונך לדעת?"

"משיח", אמרתי. "הבט מסביבך. יש כאן כל כך הרבה מצבות. ואלו רק אלה שנחות כאן. יש בתי קברות בכל עיר בכל אזור. הרים של שיש נוסרו וסותתו כדי לכסות על עשרות אלפי גופות. דם יהודים רבים כל כך נשפך, אני רק רוצה לשאול עד מתי משיח? עד מתי? מתי תגיע כבר?"

המשיח הביט בי בעיינו הגדולות ואמר "בני, כבר הגעתי. כמו שכבר נאמר "משיח הוא לא איש. הוא תקופה" הבטתי אליו בהשתאות. "אליהו סיפר לי על הסדר שנה שעברה". הוסיף בחיוך, והתעופף לו.