אני עֹלֶה
בַּפַּחַד צָר
תְּוָאי נחל שהוא כביש,
מַעֲבָר בין הרים ענקים.
כל אותו צער המדבר וזיעת האדמה
וכיסופי הירח והטיפות
זרמו לכאן
כשלא היינו עד
שנוצר כאן
אוקינוס
קטנטן
וגאותו תחומה בין ההרים.
לילה בשְׁפֵלַת ארץ. מאחורי
אגם של מי מים מלוחים
מכאן אני
*
עֹולֶה ובנוסף הכביש הבקוע נרטב,
ואין בתנודת העשבים רמז
מתי ימשיך הכל להישטף אל זרועותיה המחבקות מאוד
של ים המלח.
הֲרֵי המים שיורדים כאן משוגעים
אליה
להרוות אותה
הם באים בהמונים להחיות
את שלעולם לא תְּפַכֶּה.
וסביבי כל הר
יכול להיות
כתף
או שִׁכְמָה אוֹ גַּב
של גוליבר ענק
שפתאום קם ועורפו מגיע השמיימה-
אמרו שהם אחוזים שיתוק ונימוס, ושלא יקום עלי ההר
אבל איני רואה מה
יגרום לו להבחין בי
ברכב הנוסע.
ולהתהפך עלי
שכל אחד מהם
ענק. הָרוּי מן האדמה ומן השבר.
אני מרגיש
את כל שההר. אני רואה כי הוא משהו
חי.
את התנועה, ההוד, את הדינאמיקה הפנימית
אני לא רואה אך אני שומע
שהוא תופעה בטבע
כמו עץ בתרדמת
נצחית.
תגובות
(באשרצ כשאין ניק אמרתי,כל כך מתאים לצור לכתוב את זה)
צור
איך אתה כותב דרכים
ככה -
מה אתה עושה פה?
ועלה לי אסואציה של הכביש ליד הישיבה שלך.