הרגע הזה שאת רוצה לבכות.
לא רק רוצה. שאת מתה לבכות.
כולך דמעות מבפנים, וכלום לא יוצא החוצה.
שומעת את הקולות בראשך. 'תיזהרי.' 'אני מפחדת עלייך.' 'אל תתקרבי לזה.' 'זה מסוכן!'
וכמו תמיד, חשבת שאת חכמה גדולה, הא?!
חשבת. לחשוב לא נכון את יודעת מצויין.
לסבול את התוצאות שאחרי זה... נו, טוב. זה קצת קשה.
זה המילים שחותכות לך את הנשמה, מנפצות כל זכוכית דקה של אימון שהעזת ליצור, מפילות אותך מטה מטה, לתהום עמוקה- ואת לא מוצאת את עצמך בפנים.
זה אותן מילים שנאמרות בחדות, שגורמות לך כל כך הרבה כאב..
זה אותו אי אימון.. את הרי חשבת שזה שונה.. חשבת שזה אחרת!!!
זה אותו כאב עז, חזק מכל דמיון, שמשתלט על נשמתך ולא נותן לך לדעת מה את...
זו אותה הצגה, שעל הפנים האטומות, עם העיניים היבשות, עם הקול הענייני... הצגה שמאיימת לקרוס כל רגע...
זו אותה הבנה, שמנסה לחדור למוחך, נתקלת בחומה אטומה היטב- את לא רוצה להבין.. לא רוצה לקלוט.. לא רוצה לדעת..
זה אותו שיברון לב, עצום, גדול כל כך, שזועק מנשמתך..
זה אותו מבט אבוד שלך..
אותו איבוד חושים...
אותו כאב שנוגס בך..
ואיך שאת קרה כולך.. אולי מהמזגן, ואולי מהלב..
והרוח נושבת, טופחת על פנייך, ואת לא מבינה איך זה שפתאום היא טופחת קצת יותר בחוזקה..
פותחת את עינייך, לאמת ולמציאות יחדיו, ופתאום מגלה, כולך אחוזת אימה-
את באמצע נפילה, לתוך תהום ארוכה-ארוכה ועמוקה כל כך..
והיד, זו שחשבת שתוציא אותך כשתצטרכי..
היד ...
היא זו שדחפה אותך לפני מספר שניות, כשהיית על סף תהום.
ועכשיו? עכשיו את נופלת, כואבת, רוצה לפרוק אבל שותקת.
עכשיו את בדיוק בהגדרה הספרותית, אבל ההאמיתית כל כך לפעמים, ברגעים עצובים במיוחד...
עכשיו את עם לב שבור.
לא שבור סתם, שבור לרסיסים. רסיסים גדולים וחדים וכואבים כמו ברגע שהם נשברו.
עכשיו.... עכשיו שבורה כולך. גם הלב וגם נשמתך, כל מה שהיה אי פעם את מנותץ.
את שבורה כולך.
תגובות
אהבתי נורא את ההתחלה ואת הסוף.
באמצע דווקא משום מה נאבדתי.
אני מתחברת לסגנון הכתיבה שלך.
ההתחלה על הבכי - מזדדה. מקסים.
הסוף על השברים, מדהים!
בהצלחה אהובה
יהודיה מאמינה :)
{פה אם בא לך לפרוק}
חלקים פזורים וכולם דורכים ואני רק כואבת.
|חיבוק|