היה אז זוהר. זוהר נוגה, אולי. אך זוהר. כולו אופף כל..
הוד, עטרה, תפארת כזו, נוצצת. כמעט מסנוורת.
מתקרבת כאחוזת כישוף.
מנסה לאחוז, להחזיק, למשש.
לתפוס את ההוד הנאצל, הזוהר הנורא הזה.
לפתע, חומק מבין אצבעותיה.
העטרה נראית כעלה שלכת, מעופף ברוח..
הזו את? איך התקרבת? למה עשית זאת?
מילים ללא קול, מנקבות בתוכך, מרחפות..
רצית להתרומם, להגיע עד האור. אור אין סוף.
רצית להרגיש, הכי שאפשר.
היה אז זוהר מסוונר, שכיבה כל שלהבת של קיום.
והיום?
ובעיני, מרצד הוד אחר
נשגב, מלא תפארה
אך גם עדינות
וניגון שקט
ובעירה בהירה
בדמות ארי רובץ
נכון להלחם
אך גם נכון להרפות
ואריה אם ישאג
מי לא ירא
*לזו שעזבה את מעגל האלימות, ולו בצורה הטכנית. מי ויתן---
תגובות