חלום שלא נגמר - פרק כ"א [+תקציר]

תקציר: עדי, נערה כבת 16, אחות לדביר - בן 17, שרירי, רזה ושחום, יונתן - בן 13 וחצי, נמוך וילדותי מעט, שיער שחור ופרוע, עיניים כחולות, כיפה ירוקה-הצבע האהוב עליו, ניצן - בת 7, מתולתלת, מצחיקה ושונאת רגשנות. עדי ואחיה חווים יתמות מאם בגיל צעיר ועדי נהיית משותקת בידה וברגלה השמאליים בגיל 9 וחצי.  בתיכון היא נעשית ידידה לבר האדישה, הקשוחה והקרירה, שאף פעם לא שואלת שאלות, לליאת המתוקה, הילדותית, העשירה והתמימה, למתן הגבוה עם השיער הקצר והקול הצעקני, חסר הטאקט והמצחיק ולאילן עם הכיפה הצבעונית, שנראה בדיוק כמו נסיך החלומות שלה ושהופך להיות אחיה החורג כשאביה, אביחי, מתחתן עם אימו של אילן. יחד, כל החמישייה, הם חווים ידידות נעורים מופלאה מלאה חוויות, אהבות, ריגושים, ימים מאושרים וכואבים, שותפות ודרכים סלולות ולא סלולות, כתף אל כתף.

"דביר לא עונה!" נשמע קול היסטרי מעבר לדלת העץ.

יונתן פקח לאט את עיניו, ממצמץ ומנסה למקד את מבטו המטושטש. מגע המצעים הלבנים היה נעים כנגד עורו, אך רגלו השמאלית וראשו פעמו בכאב שרק התגבר. כשניסה להתרומם תקפה אותו סחרחורת שגרמה לכל החדר להסתובב מול עיניו במהירות, מה שהגביר את הכאב בראשו פי כמה.

הוא פלט אנקה חלושה וחזר לשכב, חסר תנועה. בחורה צעירה בחלוק וכפפות לבנות ניגשה אליו בצעדים מהירים. "הו, התעוררת! איך אתה מרגיש?"

"אני בסדר." יונתן ניסה להפגין גבורה, אך קולו הצרוד והחלוש עשה את שלו.

"נו, אל תגיד לי שאתה בסדר," הבחורה בחלוק חייכה חיוך יודע-כל. "המבט שלך לא ממוקד. ואתה מכווץ מכאבים. אני צודקת?"

פניו החוורות של יונתן העלו סומק קל.

"נו, נו, אני רואה שמתחיל לחזור לך הצבע ללחיים. טוב מאוד."

יונתן ניסה לחייך, אך שפתיו היו יבשות וכאבו לו כשניסה למתוח אותן. "אני רוצה מים, בבקשה."

"הו, בוודאי!" הבחורה חייכה בשנית והגישה ליונתן כוס מים צלולים. "אני ענבל, דרך אגב," אמרה בנעימות ועזרה לו להתרומם באיטיות כדי ללגום מהמים. "אני האחות שתדאג לך עד שתצא מכאן."

"מתי באמת אני אצא מכאן?" התעניין יונתן. "אני בבית חולים, נכון? ומה אני עושה כאן בכלל?"

"אני רואה שאתה ילד נבון. אל תדאג, הכל יוסבר לך בהמשך. עכשיו אתה צריך לנוח. אלו ההוראות שקיבלתי." האחות התכוונה לצאת מהחדר, אך ברגע האחרון הפנתה את מבטה ליונתן. "יש לך מעל המיטה לחצן אדום. אם אתה צריך משהו דחוף אתה יכול ללחוץ עליו ומישהו יגיע במהירות."

יונתן הנהן לאות כי הבין.

"אה, ויש לך על השידה כדור שינה. תבלע אותו, בבקשה."

יונתן בלע את הכדור בצייתנות. הפעם הוא הצליח לחייך לנוכח מבטה המרוצה של האחות.

"אוף, נו, למה הוא לא עונה?!"

"אה, זה כי הוא עוד מעט נכנס לבגרות," צייצה ניצן.

"איך את יודעת?!" התנפלה עליה עדי.

"כי הוא אמר לי אתמול שהוא לומד וגם שמתי לו שוקולד בתיק היום בבוקר!" אמרה ניצן בגאווה לא מוסתרת.

"טוב, כל הכבוד לך באמת," רטנה עדי. "אוף, שאילן יבוא כבר!!"

ניצן קפצה ממקומה במהירות. "אני אלך לכיוון בית הספר שלכם... אני בטח אמצא אותו בדרך!"

"לא!" ענתה עדי, חד משמעית. "אין סיכוי. אני לא רוצה שתיאבדי או תפגעי, ברור לך?"

"אוקי, אוקי! תירגעי כבר!" התעצבנה ניצן.

"אני רגועה!" צרחה עדי באגרופים קמוצים, אך היא הבחינה בהבעת פניה של ניצן וחזרה בה מדבריה. "טוב, אוקי, נכון, אני לא רגועה, אני לחוצה מאוד! נטע ויונתן נפגעו, אני לא יודעת מה איתם! אבל זה לא אשמתי שאני בלחץ בגלל יונתן ונטע! ואני צריכה שאילן או דביר יהיו פה, כי אני רוצה לדבר עם מישהו שיותר גדול ממך! את לא עוזרת לי בכלל! את סתם קטנה, ואת גורמת לי להיות לחוצה עוד יותר ממה שצריך!"

ניצן התכווצה יותר ויותר בכיסאה, ולראשונה בחייה שמחה מעט שעדי נכה – כך היא לא יכולה לעמוד מעליה ולהפחיד אותה עוד יותר ממה שכבר הפחידה.

השתרר שקט מצמרר כמעט. לבסוף ניצן קמה ממקומה ונגשה, רועדת מעט אך החלטית אל עדי. "אולי יונתן ונטע נפגעו בגוף, אבל עכשיו את פגעת לי בנפש," אמרה ברצינות.

עיניה של עדי נפקחו בתדהמה.

"חוץ מזה, שהרופאים אמרו שיונתן ונטע יהיו בסדר, אז למה את דואגת?"

"אני..." עדי פרצה בבכי חרישי. ניצן ניגשה אליה וחיבקה אותה בעדינות.

אילן הופיע פתאום בריצה. "ה-" התחיל להגיד, אך ניצן תקעה בו מבט מזהיר ואילן השתתק, לפני שהשלים הברה אחת. ניצן סמנה לו בראשה לכיוון דלת החדר שמולם. "יונתן שוכב שם, נטע עוד בטיפולים," לחשה. "אתה יכול להיכנס, אבל תהיה בשקט," הוסיפה בסמכותיות.

"איפה נטע?" לחש אילן בחזרה.

"היא עוד בטיפולים," עדי הרימה את ראשה במפתיע, מוחה את עיניה האדומות והנפוחות. "אין לכם מה ללחוש," אמרה בחצי חיוך. "אני שומעת אתכם גם ככה."

אילן כחכח בגרונו במבוכה. "טוב, הממם, אני נכנס ליונתן...?"

"תכנס. גם ככה הוא בהרדמה," אמרה עדי במרירות.

אילן משך בכתפיו. ניכר בו שהוא הרגיש שלא בנוח בחברתן של הבנות. הוא נכנס לחדר, אך יצא משם לאחר רגע. "טוב, הוא באמת ישן," מלמל וגירד בפדחתו. לרגע הוא נראה כסבא למוד תלאות וסבל, וניצן לא יכלה שלא לחייך.

"מה את מחייכת," דרשה עדי ברוגז. "אין פה שום דבר מצחיק."

"עדי, תירגעי," מלמל אילן.

"לא רוצה להירגע," אמרה עדי בהתרסה. "טוב לך?!"

"טוב לי או לא טוב לי, לך זה בטח לא טוב," המשיך אילן למלמל, ספק לו ספק לעדי.

"אני אתמודד."

"אם את צריכה עזרה בהתמודדות... אני כאן."

"ברור," כעת היה תורה של עדי למלמל. "לך לא אכפת בכלל. כי אתה לא הצטרכת לראות איך יונתן ונטע עפים באוויר ולא היית צריך לחכות פה בערך שעה, כמעט לבד, ולא היית צריך לנחם ולהרגיע שני הורים מודאגים קשות, ולא-"

"שנייה אחת," אמר אילן באיטיות. "את. מאשימה. אותי?!"

"לא, רק אמרתי שאתה לא כאן כשצריך וכאן כשלא צריך!"

"סליחה?! זאת אשמתי שהייתי תקוע בבית הספר הזה ולחכות שהמנהל יאשר לי לצאת כי השומר לא הסכים לפתוח לי את הדלת?! וזאת אשמתי שאני עדיין קצת מתבלבל בדרך?! וזאת אשמתי שבכלל לא ידעתי באיזה בית חולים הם אושפזו?!"

ניצן גירדה מעט בראשה המתולתל. "יש לך הרבה טיעונים. קצת קשה לעקוב," מלמלה.

"תשתקי, ניצן. זה וויכוח ביני לבינו," העירה עדי בחריפות.

ניצן הדפה את כסאה לאחור בקול גרירה. "אני הולכת לאבא," אמרה. משהו בקולה הקשה היה סדוק ולא מאמין. אילן לחץ על כתפה לחיצה ידידותית ומעודדת. ניצן חייכה במסכנות ונבלעה בעיקול במסדרון הלבן.

אילן התיישב במקומה הקודם של ניצן ושיחק בשולי חולצת הטריקו שלו.

היה שקט.

עדי קלעה בשיערה צמה ארוכה ביד אחת. היא כבר הייתה מיומנת בכך.

"את חושבת שצריך להגיד למתן ולבנות?" ניסה אילן לפתוח שיחה, אך עדי לא שתפה פעולה. היא משכה בכתפיה ופירקה את צמתה בתנועת יד מהירה.

מה עובר עליה?! תהה. לא מתאים לה. הייתי מצפה ממנה עכשיו לנחם את אמא שלי, או לפחות את ניצן... בעצם דווקא מתאים לה לעמוד על המשמר ליד יונתן או נטע ולהשגיח שאף אחד לא יפריע להם.

"אתה יודע מה..." עדי קטפה אותו פתאום מהרהוריו. "אין לי כבר עצבים להישאר כאן. עכשיו שהגעת אני יכולה ללכת נכון? גם ככה אין לי מה לעשות כאן. אני מיותרת."

ריקנות וכאב התערבלו בעיניה, בפניה, עד שפתאום אילן הבין.

"זה בסדר," אמר בקול רך. "את יכולה ללכת. עשית פה מעל ומעבר." הוא שמח לראות את הזיק שנצנץ לרגע בעיניה. אבל רק לרגע אחד. "טוב, ביי," אמרה ביובש. היא התגלגלה לכוון המעלית, כשלפתע סובבה את ראשה לאחור.

"תודה."

חיוך קל. דלת המתכת נפתחה ועדי נבלעה בתוכה.