אווירה קדושה שוררת באוויר. אווירה של רצינות, של אחדות. אווירה מיוחדת. אח, כמה שהרגעים האלה מיוחדים.
הרגעים שאני מחכה להם כל שבת מחדש. הרי תמיד זה ככה בסעודה שלישית.
שיר אחד הסתיים. לא לוקח לבנות זמן רב להתחיל שיר חדש.
"קדושה, קדושה אני מבקש.
קודש הקודשים, אני מבקש...
תנו לי קדושת ארץ ישראל,
תנו לי קדושת אהבת ישראל!"
השירה מתפתלת, ממיסה את ליבי בדרכה ואז ממשיכה מעלה מעלה, עד כיסא הכבוד.
קדושה. כמה התרחקתי בזמן האחרון. קדושה... המילים לופתות את ליבי חזק חזק, מחפשות, מבקשות, דורשות אמת.
ואת, את יושבת לידי ואני יודעת שהמילים נינוחות כשהן אצלך, הן לא צריכות לדרוש, לחפש ולבקש את האמת- כבר כשהן מתקרבות את מעניקה להן את האמת שלך.
אבל אני? מה יש לי להעניק להן? למילים האלה... האם יש בי אמת לתת? ואם כן, איפה היא?
מילים חדשות מהדהדות בי, כשאני שומעת בראשי את קולך. שומעת את האמת שנשבה מהמילים שאתה אמרת. כל כך בטוח בעצמך, כל כך יודע, כל כך גדול. מכיל בתוכך את כל הסיבות שגרמו לי לאהוב אותך.
המנגינה שבה ועולה, סוחפת אותי איתה. תנו לי קדושת ארץ ישראל.. אני רוצה קדושה!
רוצה? אז מה אני עושה בשביל זה? בן אדם שאין לו אמת, גם אין לו קודש..
הכאב שלי גדול מלהכיל אותו במילים- כן, אותן מילים אמיתיות... הכאב שלי על טעויות, על נשמה אבודה, על שקר שהבריח אמת.
מתוך הכאב שבוער בי, מעורפלת, אני בקושי שומעת את עצמי ממלמלת.. כאן, בתוך המילים האלה שרוצות אמת אפשר להרפות, להרפות מהשקרים..
"אני מקנאה בך."
"למה?" את שואלת בעניין. העיניים שלך צלולות, בעוד אצלי המבט מבולבל. "למה את מקנאה בי?"
"כי.." קשה לי להוציא את המילים מהפה, לאחוז באמת.. אבל כאן, בתוך המילים האלה אני יכולה להרפות, להרפות מהשקרים. "כי יש לך כזה קשר עם אלוקים... קשר שאיבדתי מזמן.."
את מחבקת אותי. במקום שיש אמת, לא צריך יותר מדי לדבר.
ובתוך החיבוק הזה, שתינו מרגישות דמעה אחת סוררת שיורדת מעיניי, מסתתרת, מבוהלת מהעולם.
"זה בסדר," את לוחשת, ואני חושבת שאולי עכשיו גם את קצת מעורפלת.
"זה בסדר, אני מרשה לך לבכות."
וכאילו, כאילו חיכיתי לרשות הזאת, הדמעות מתגברות. מבולבלות, כואבות, פורקות.
אני מרגישה אותן, איך הן מטהרות. מוציאות ממני את הזבל, את השקרים של בפנים.
מרגישה איך הן מוציאות את המגע, את הבנים, את המראה של 'עוד ילדת רחוב', ואת כל המילים הלא נכונות. את כל הגסויות. ובמילה אחת- מוציאות את הכאב, את ההצגה.
ובתוך כל הדמעות הללו, בתוך כל המילים... בתוך המנגינה, בתוך הכאב ששורף בפנים..
בתוך כל זה, אני יודעת מי שם בפנים מנסה לדבר אליי.
מישהי ששכחתי מזמן; מישהי שאבודה עכשיו איפה שהוא בעולם.
מישהי שמוצאת את דרכה בחזרה אליי דרך מילים אמיתיות ונכונות, דרך מנגינה.
דרך כל מה שקשור לקדושה.
והנה, הנה היא באה.. ידעתי שהיא תבוא בסוף, הרבה הרבה זמן חיכיתי לה.
הנה, אני מרגישה אותה מתקרבת, כמה שהיא התגעגעה.. כמה שהיא רצתה לחזור.
הנה, היא באה- ואני יודעת שעכשיו היא שוב לצידי.
שוב היא איתי-
הנשמה שלי.
תגובות
פוו כמה שהסיטואציות האלה נוגעות בתהומות של החיים.
האמת היא שאני מצליח להתמודד עם המצבים האלה רק עם פיסקאות של הרב קוק לדוגמא כותב: "הנני רואה איך העוונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלוהי, הזורח ברוב זוהר על כל נשמה, והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה.."
עוד כתב: " צריכים להעמיק מאד באמונת התשובה ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד ג"כ מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם.."
טוב בכל אופן יפה מאוד מה שכתבת. בהצלחה רבה