אף אחד לא יוכל לאמוד, את אותה כמות זיכרונות שאתה נושא על הגב שלך,
עגלות מלאות בשקים, מלאי שקיות, של ימים שחלפו ולא יחזרו עוד.
איך שרנו אז, בטיול ההוא, פעם מזמן... כשהיינו צעירים.
איש זקן וסב, שהיה ועודנו, שחכמים ממנו לא הכרתי.
ואתה כאן, רק תישאר כאן... מביט בתבונה שאספת
במשך צ' שנים של דעת, יראת ה' ואהבת אדם.
ואני רק הייתי חולמת לדעת, את קצה החלקיק שיודע אתה,
וללכת בלי לטעות, אולי רק מעט... בשבילים, שאתה, ואנשים שכמוך, התוו לנו,
ואני עדיין תועה בהם, וטועה בהם, יודעת-לא-יודעת.
איש מלא חוזק, שמנסה להחזיק את הדמעות,
בחכמה של מי שידע כבר, ויודע
ועוד ימשיך לדעת, כאן איתנו
עוד שנים. הלוואי.
ומצליח בקושי, להסתיר קצת את מה שבאמת עצוב.
ושום מבט נבוך שלי,
לא יצליח לנחם, את כל מה שכואב ובודד בעולם.
תגובהתגובות