רוח

העץ שלי הוא עץ מיוחד. שתלו אותו כשסבא שלי נולד. כשמלאו לעץ 27 אבא נולד, וכשמלאו לו 56 נולדתי אני. התאריך הוא אותו תאריך, העץ הוא אותו עץ, רק השנה משתנה. העץ הזה בן 70 עכשיו. סבא תמיד אומר שזה גיל מכובד וגדול, העץ זקן כמעט כמוהו! והעיניים הכחולות שלו מחייכות וגם הקמטים מחייכים בשובבות. והענפים של העץ זזים ומרשרשים ברוח. לפעמים הם צוחקים יחד עם סבא ולפעמים העלים הירוקים והרעננים מתרעמים: אנחנו לא זקנים! אבל סבא צוחק ואבא צוחק ואני צוחקת גם, כי כולנו בעצם באותו גיל, רק השנה שונה. סבא אומר שהגיל בכלל לא משנה, העיקר זו הרוח שנושבת בנשמה. וכשהענפים זזים והעלים מתרעמים העיניים הכחולות של סבא צוחקות יחד עם הקמטים שלו והוא מתקן את עצמו ואומר שהרוח יכולה לנשוב גם בענפים ובעלים. "תראי," הוא אומר לי. "הרוח הכי חשובה, לא הגיל. תראי איך העץ שלנו חזק אפילו שהוא כזה זקן כמוני." וכשהעלים זזים הקמטים שלו מחייכים והוא מתקן: "נכון, הגיל לא משנה. שומעת ילדונת? הגיל לא משנה. רק הרוח שבתוכנו." סבא צובט לי את הלחי עם הגומה ואת הלחי בלי הגומה והעלים נרגעים. אבא מלטף את העץ ונכנס פנימה לתוך הבית ואני נשארת בחוץ עם סבא והעץ, עם הענפים שזזים והעלים הירוקים. והרוח שנושבת בתוכם ובנשמות שלנו.

*

סבא, אבא ואני בחוץ. אבל בחוץ אחר, לא בחוץ עם העץ. דווקא יש פה הרבה עצים אבל הם לא שלי, לא של סבא ולא של אבא. הם של אנשים אחרים. אני יודעת שהם של אנשים חלשים וקטנים כי הם דקים כאלו, אבל אולי הם סתם לא שייכים לאף אחד. אני לא אוהבת את המקום הזה. יש בו אנשים מוזרים ומכאיבים. אבא מסביר לי שככה זה ואי אפשר לברוח מהמציאות, וסבא מוסיף שהנה גם הוא נמצא כאן והוא חולה מאוד אבל בכל זאת הוא לא מוזר ולא מכאיב. הוא צובט לי את הלחי עם הגומה וממלמל "העיקר לשמור על רוח שמחה." והעיניים שלו כחולות מאוד ונוצצות מאוד.

לסבא כואב פתאום באמצע הדיבור. אבא רץ מהר וחוזר עם איש אחד גבוה כמעט כמו העץ שלי אבל לא זקן כמוהו. אבל הגיל לא משנה אז אני מפסיקה לחשוב על זה. האיש מסדר את החלוק הלבן שלו, מגלגל את הכיסא שסבא יושב עליו ונכנס איתו לבניין המכוער שאין בו עציצים בכלל. אבא אומר לי להישאר במקום ואני באה אחריו ואחרי האיש עם החלוק המתנפנף שלוקח את סבא על הכיסא המתגלגל. הוא נכנס לתוך חדר מוזר עם המון דברים מוזרים ואבא נכנס איתו והם סוגרים את הדלת. אני נשארת לבד ומחפשת עציצים בעיניים הכחולות שלי שהן כמו של סבא רק בלי קמטים. פתאום אבא יוצא מהחדר המוזר והעיניים שלו אדומות. הוא תופס לי חזק בכתפיים. "תשמעי." אני שומעת. "מעכשיו העץ בגינה הוא רק שלי ושלך. את מבינה?" לא. ואבא ממשיך. "הלב של סבא הפסיק לעבוד. מעכשיו העץ כבר לא של סבא, סבא כבר לא של העץ. את מבינה?" אבא בוכה ואני שותקת. אני רוצה להגיד לו שהוא גדול אז שלא יבכה אבל הגיל לא משנה אז אני ממשיכה לשתוק. אבא עוזב אותי והולך משם. וכשאנחנו חוזרים הביתה אני נשארת בחוץ עם העץ. הענפים והעלים והרוח שבתוכנו.

*

יש הרבה גשם בחוץ והמון רוח שאני כבר יכולה לעוף. אבל בתוך הבית בכלל אין רוח ויש רק דמעות ואבא ודוד ישראל ודודה מיכל יושבים על שרפרפים ובוכים ומדברים עם הרבה אנשים ולא איתי, אז אני יוצאת החוצה. העץ נראה עצוב כי העלים שלו מטפטפים המון גשם - כמעט כמו הדמעות של אבא. אז אני מטפסת ויושבת עליו עד שכולי רטובה ואני נכנסת בחזרה אל הבית. פתאום יש ברק ומיד אחריו רעם. ויש רוח נורא חזקה ורועשת ועוד רעם. בלי ברק. אני יודעת שזה לא הגיוני אז אני מסתובבת ורואה את העץ על האדמה, מתגלגל כמו הכיסא של סבא.

ומיד אני שוב בחוץ והרוח שהיא יותר חשובה מהגיל נושבת בנשמה שלי. חזק-חזק.