תמשיך לעזור להן.
גם אקמול, קונים בבית מרקחת.
אני נכנס בסערה לאולם המרכזי, ניכר שפעם היה במקום אולם משתאות, בטח זה היה לפני שהמכשפה כלאה אותה. אני רץ במעלה המדרגות הלולניות, מסיבי. סימנים של עזובה, אבל היי! לא הייתם מצפים מדרקון נוראי לשטוף את המדרגות כל יום שלישי. במגדל, היא כלואה במגדל. אני רץ לעבר המגדל הגבוהה, השמועה אמרה שזהו המגדל המזרחי ביותר.
אני מטפס ומטפס, טועה, מגיע למבוי סתום, קופץ מעל בורות, מותח חוטים מעל תהומות. מטפס על קירות תלולים, ולאט לאט ניכרים סימנים שהנסיכה, גרה פה. ממש גרה פה. שם זרוקה גרב כתומה, אני מניח שהוא לא של הדרקון.
ושם שאריות צמר, וחצי אפודה מונחים באבק, אני מניח שהדרקון לא סורג. וככה, כוסות זכוכית מנופצות, ארונות מנותצים, עיתון הארץ, בדלי סיגריות, ומכוניות צעצוע. אני רץ ורץ. 'אני מגיע, נסיכתי. אני מגיע' ואז בראש המגדל הכי גבוהה, על דלת ארד כבדה מופיע השלט "נסיכה". ובהתרגשות אני מצחצח את השריון שלי פעם אחרונה. מסדר את הטוניקה, בוחן את דמותי במגן, דוחף את הדלת ונכנס. ושם עלמתי יושבת לה על מיטה האפריון מצפה לי. אני מתקרב צעד בודד לעברה, במוקבל. מרוגש כולי אני קורא "עלמתי, עברתי קרבות רבים, לחמתי במפלצות רבות, בשביל לזכות בליבך. ועכשיו מתחנן אני לפניך עלמתי" אני אומר וכורע ברך. "נסיכתי, מבקש אנוכי את ידך" שרוע על הרצפה אני מחכה. מאחר שאינני שומע קול, אני מרים את עיני. עודנה ישובה היא במיטה, מביטה לעבר הדלת. אני קם ומתקרב לעברה "נסיכתי?" אני שואל מבולבל. "נסיכתי?" פתאום מתחת למיטה אני שומע קול, "נגדרה! הגיע עוד אחד!"
וראש של סמור מכוער במיוחד מציץ מתחת למיטה.
"אתה יותר גבוהה מאלה שמגיעים בדרך כלל" אומר הראש. מיד אחריו מציץ עוד ראש.
"כן, וגם פחות מסריח, ומלא דם."
"כן" משיב הראש הראשון "כנראה הקודמים כבר חיסלו לו את כל המפלצות"
"סלחו לי, אדונים נכבדים. אני פונה אליהם על פי כללי הנימוס.
"אך אני משתוקק לדעת, מדוע הנסיכה, לא עונה? מדוע היא כה קפואה, ובמחילה מכבודכם. מי אתם?"
הוו.. לא הצגנו את עצמנו. הם אומרים כאיש אחד ויוצאים מתחת למיטה. כל אחד מהם בגובה רגל פחות או יותר, קטנים עם אפים פחוסים. הם הסמורים המוזרים ביותר שראיתי בחיי.
"שלום לך, מר אביר. אני מגדרה וזה מגדרה. אנו משרתייה הנאמנים של-"
"אוי שתוק כבר" דוחף מגדרה את נגדרה ואומר "מגדרה סתם אוהב ב'לבל ת'שכל לאבירים חדשים. זה הקטע - א'נסיכה ש'ך עברה דירה" אמר מגדרה וקשקש בזנבו הקצר.
"עברה דירה?" אני שואל בבלבול
"כן אתה יודע, היא נסיכה. היא יכולה לשאת מה שהיא רוצה"
"כן אבל.. היא לא כלואה כאן?"
"במגדל? כלואה?" אומר מגדרה "זה לא הומאני, איגוד המכשפות החליט שנה שעברה ש"אין לכלוא נסיכות או עלמות, במגדלים בודדים. במידה והמכשפה מעוניינת לעשות כן. היא צריכה לספק לנסיכה שני בנות לוויה, ספרים ככל שיעלה על רוחה ואינטרנט חופשי."
"ואל 'שכח את הביקורים של האורים ושל החברות ש'לה" אומר נגדרה, ומוציא מחשב נייד מתחת למיטה. הוא מדליק אותו, מתיישב ומתחיל להקיש במהירות.
"בכלל היום זה הרבה יותר עניין חברתי להיות כלואה במגדל. ממש יש לבוש ממקובל כשקמים, בצהרים וכשהאביר מגיע.
"אי אפשר פשוט 'בקש מנסיכות שישבו כל היום, בשמלות מלמלה. זאת 'הדרת נשים' "
"יש גם קוד התנהגות מסוים, ובלוגים שלמים נסיכה אבודה. בודדה במדבר"
"או! או!" התלהב נגדרה "ואל תשכח את עלמה ב(מ)צוק-ה, הוא הולך ממש חזק"
"אבל.." שמטתי את חרבי, "אבל כל מוסד האבירות יחרב! זה בלתי אפשרי!
"אנחנו מצטערים אבל זה לא מוסרי. אבל אם אתה רוצה יש משחק נהדר בשם אבירים ודרקונים, שם זה ברסד להתנהג כרצונך. לנשק נסיכות, או לרצוח" הוא עיווה את פניו בגועל "זוחלים, או יונקים שונים ממך.
"אני יכול ללמד ת'ך אם ת'ה רוצה" מתפרץ נגדרה "זה ממש קל", וחוזר למחשב שלו.
אני מביט בנסיכה ושואל "אז..מי זאת?"
"אוהה,. זה תחליף נסיכה 2.0. רק עכשיו יצא לשוק. תבין למכשפה שלנו לא היה כח לחפש נסיכה שתסכים להיות כלואה, ולהתנהג בהתאם. אחר כך זה הוצאה קבועה. צריך לספק לה את כל הצרכים שלה, אז היא קנתה פשוט בובה באינטרנט. הציבה אותה כאן, ושילמה לכמה תימהונים שיסתובבו בכל מיני פורומים ויפיצו את השמועה.
אני מניח שאתה הגעת מ"אבירי? ם.ם." נכון?"
נגדרה מתפרץ ממקום מושבו "כן יש,להם מין צורה כזאת. כאילו הם עדיין אבירים"
"כאילו?" אני מתפרץ "קיבלתי הסמכה! ממנהל האתר! יש לי את התעודה הנכונה" אני שולף מכיס גלימתי עותק מודפס.
"ממ.." הם בוחנים אותה בעיון, ואחר אומרים. זה נראה אמיתי אבל יש לך רק את הבגרות לאבירים נראה כאילו אין לך שום תואר אבירות. וחוץ מזה אנחנו כבר לא עובדים עם נייר. מה שתוכל לעשות זה לשלוח לנו מייל. עם פרטי המשימה שלך, כמה זמן לקח לך להגיע, סבל, ייסורים, לכלוך, ורמת ההרואיות שלך. וכמובן קורות חיים ושלוש תמונות פספורט"
"שלוש?" אני שואל
"כן, אחת בשבילו" אומר נגדרה או מגדרה, אני כבר לא מרוכז "אחד בשבילי, ואחת בשביל לתלות על הקיר שלנו בפייסבוק"
"רגע, רגע. אין לי עדיין רמת הרואיות. עוד לא עברתי את המבחנים."
הם בהו בי באלם. "לא עברת את המבחנים ובאת להציל נסיכה?!" הם צווחו עלי "מי את חושב שאתה?! אתה בא להרוס את הקדמה! את כל המסורת!"
ומיד אחד מהם הוציא טלפון והתקשר תוך כדי כניסה מתחת למיטה, שעכשיו ראיתי שנכתב עליו בטוש כחול "משרד"
הוא צעק בטלפון– סר ניק! איך אתם עושים דברים כאלה? שולחים אבירים בלי הכשרה? אפילו אין לו תואר! אין לו הרואיות! ככה מתנהגים?! יש כללים, יש- הוא השתתק.
ואחר חייך, ניתק, ואמר "אתה מפוטר!"
"מפוטר?"
"נו אתה יודע.. חסמו לך את הניק."
עמדתי מבולבל במגדל הגבוהה ביותר, תוהה לעצמי.
התיישבתי ליד בובת הנסיכה ובהיתי בעיניה המתות – אז מה נסיכתי, מה קורה?
היא לא ענתה כמובן אבל המשכתי- "את יודעת זה קצת עצוב. אני מחכה לך. באמת הייתי רוצה להכיר אותך. כל ההרואיות שמסביבך, הרומנטיקה – לא יכול להיות שכולם נעלמו סתם כך. חייב להיות איפה שהו-
"הוא מדבר עם הנסיכה! מאושרים הם צחקו לי. כאילו הם גילו ילד בכיתה ג' שמדבר עם בנות. בקפיצה אחת הם עלו על המיטה, והתחילו לשיר לי "האביר מאוהב בבובה!" "האביר מאוהב בבובה!" הם שרו בלעג "מ-אוה-ב ב-נסי-כה!" במנגינה של "פזמון ליקינטון" הם רקדו מסביבנו. רקדו ולעגו. קפצו ונחתו, על הראש, על הרגליים. עצוב יצאתי מהחדר, מדוכדך. ירדתי במדרגות בכבדות ויצאתי מהטירה. נעמדתי בכניסה, מחכה שתעבור מכונית בכביש. השמש הייתה לקראת שקיעה, מסביבי על הגבעות הירוקות היו נחו להן בכבדות טירות ענק ריקות. באח מהן התמקם צוות צילוום וצילם איזו דרמה משפחתית. לפתעהגיע לאוזנקול רכב, הסתובבתי וראיתי מכונית ורודה מגיעה מהאופק. וכשהרמתי לעברה את אצבעי היא עצרה לי. "לאן אתה צריך?" שאלה בחורה במכנסיים קצרים ושיער בלונדיני אסוף בפקעת הדוקה.
"אני לא ממש יודע." אמרתי ונכנסתי.
אני אוהבת ספונטניות", היא חייכה והתחילה לנסוע.
היא הביטה בשריון הקנוי שלי, בחרב מעץ, ובאיפור שדימה לכלוך. "מה גם אתה הלך לנסות את מזלך אצל נסיכה?"
הנהנתי בעצבות, היא הניחה יד על כתפי כמנחמת. "לא נורא, יש עוד הרבה נסיכות חופשיות"
"כן, אבל אני צריך אחת כלואה!"
היא סובבה אלי את פנייה "יש הרבה נסיכות כלואות, רק לא במגדל. ישנם הכלואות בבדידות, ישנם בפתטיות, וישנם בעודף הרואיות. מה דעתך להציל אותם?"
"אבל.." מלמלתי בילדותיות "אני רוצה לשבור חומות. ולהסתער לקרב ולחסר מפלצות הנפתי את חרב העץ והרגשתי איך עיני שוב נוצצות.
"צר לי לבשר לך אבל כל הנסיכות הללו מתו כבר בטירותיהם. או שנולדת מאוחר מדי או שאתה אמור לחפש נסיכות חיות" אמרה היא ופתאום מבט עיניה מרוחק,
"כי הם מחכות לך, זמנם של האבירים לא תם. הם פשוט כבר לא צריכים ללכת עם השריון הזה"
נסענו בשתיקה לעבר השקיעה, במכונית וורודה. שריון קשקשים ומכנסיים קצרים.
"מי אמר שאבדה הרומנטיקה?" אני שואל את עצמי.
מבושם עונג אני מתמתח במושב, מתבסם מהסיטואציה ההרואית.
תגובות
אבל אתה כותב ממש מהמם. אין זה מדהים..