"לרוץ, להתחבא, להסתתר. כל חיינו אנחנו במרדף, מרדף אחד גדול, אנו בורחים והוא רודף.
לכל מקום שאנו הולכים הוא בא אחרינו, גורר אחריו את המזל הרע.
גורם לכולם לשנוא אותנו, לא לאהוב, פשוט לא, לא לרצות."
אח, אם רק הייתי יודע איך לדבר, איך להעביר את המסר, אבל לא, אני לא יכול לדבר.
אין לי פה יש לי רק צורה אנושית. אני יכול ללכת, לרוץ, לקפוץ ולדלג.
אך לא מרצון חופשי שלי רק חלקי, האחראי עלי, שולט על מעשי, למרות שבזמן האחרון גם הוא לא שולט כל כך על מעשיו.
מסכנים אנחנו, כל היום מתרוצצים מפה לשם, משם לפה.
חלקי, כל כך עניו, כל, כל כך צנוע, אך לעומת זאת אמיץ.
לפעמים האמיצות לוקחת את חלקי לשטויות, חלקם אני משתתף וחלקם אני לא.
בערב כשמחשיך כבר איני לוקח חלק בתכונותיו כיוון שזהו הזמן שלי ללכת, הרי ככה אלוקים קבע.
לפעמים מהצד מעשיו יכולים להטעות, למשל כשלקחנו פיסת מעיל רק כדי להוכיח, לא מגאווה, לא משנאה או רוע לב, שהוא איש טוב שאינו רודף אחרי מלחמה.
אחרים מהצד, למשל לי לקח קצת זמן להבין. הרי לי אין שכל או בינה. רק לאחר שפתח את הפה והסביר אני הבנתי, שלהרוג הוא לא רוצה אלא להראות כבוד, כבוד למלך הוא מעוניין, מעוניין מכל עניין."
איך זכיתי? מה עשיתי, שקיבלתי את הזכות הגדולה להיות ממש חלק ממנו? להיות הוא בצורה? למה אני רואה איך קשה לו לברוח? איך הוא לא רוצה להתאמת מול המלך? איך הוא מכבד אותו? ואיך הוא יושב וכותב את הספר עם התפילות המיוחדת האלו שלו? ועוד בכלל הייתי ביום הזה שאותו זקן בא ואמר לנו שאנחנו המיועדים למלוך... אנחנו.
לי אין את הזכות להגיד כלום. החלק שלי זה לשתוק ולהיות כשיש אור, כשצריך אותי.
חלקי השני שולט בכל השאר, בעצם שולט בהכל - פיזי, נפשי, רוחני, אפילו בי במעט - חוץ מהופעתי, כמו שאמרתי אני תלוי בה' יתברך.
אי, קינאה, שנאה וכעס זה מה שגרם לנו לנדוד יומם וליל, אלו התכונות שרודפות אותנו, שמנסות להשיג אותנו שמכונסות בתוך קופסא אחת שנפתחה כרגע בראשו של האדם.
"אז צל של בן אדם, חלק מאישיות גדולה, שעומדת למלוך בגדולה. אני ולא אחר זכיתי להיות חלקו של דוד. לחוות איתו ולהבין אותו. לחיות, לקוות, פשוט, פשוט להתקיים ולהיות."
תגובות