יצירות של ר.ר

מנגינה מתנגנת ברקע, מנגינה עדינה,
אחת לקולה נוגעת בכריכת הספר הרכה, מלטפת וחושבת,
שנייה יושבת מסתכלת ובוחנת,
ושלישית מפטפטת וצחוקה מתלווה לקול המנגינה.
המנגינה ממשיכה וממשיכה ללא הפסקה,
לא עוצרת, ממשיכה, ממשיכה ומתנגנת.
אותה אחת המלטפת את הכריכה לפתע מפסיקה,
אחריה אותה הבוחנת לפתע מתבהרת,
והמפטפטת משתתקת.
איכן המנגינה? לאן היא נעלמה?
אותה מנגינה שמתלווה לאותה

"לרוץ, להתחבא, להסתתר. כל חיינו אנחנו במרדף, מרדף אחד גדול, אנו בורחים והוא רודף.
לכל מקום שאנו הולכים הוא בא אחרינו, גורר אחריו את המזל הרע.
גורם לכולם לשנוא אותנו, לא לאהוב, פשוט לא, לא לרצות."
אח, אם רק הייתי יודע איך לדבר, איך להעביר את המסר, אבל לא, אני לא יכול לדבר.
אין לי פה יש לי רק צורה אנושית. אני יכול ללכת, לרוץ, לקפוץ ולדלג.
אך לא מרצון חופשי שלי רק חלקי, האחראי עלי, שולט על מעשי, למרות שבזמן האחרון גם הוא לא שולט כל כך על מעשיו.
מסכנים אנחנו, כל היום מתרוצצים מפה לשם, משם לפה.
חלקי, כל כך עניו, כל, כל כך צנוע, אך לעומת זאת אמיץ.
לפעמים האמיצות לוקחת את חלקי לשטויות, חלקם אני משתתף וחלקם אני לא.
בערב כשמחשיך כבר איני לוקח חלק בתכונותיו כיוון שזהו הזמן שלי ללכת, הרי ככה אלוקים קבע.
לפעמים מהצד מעשיו יכולים להטעות, למשל כשלקחנו פיסת מעיל רק כדי להוכיח, לא מגאווה, לא משנאה או רוע לב, שהוא איש טוב שאינו רודף אחרי מלחמה.
אחרים מהצד, למשל לי לקח קצת זמן להבין. הרי לי אין שכל או בינה. רק לאחר שפתח את הפה והסביר אני הבנתי, שלהרוג הוא לא רוצה אלא להראות כבוד, כבוד למלך הוא מעוניין, מעוניין מכל עניין."
איך זכיתי? מה עשיתי, שקיבלתי את הזכות הגדולה להיות ממש חלק ממנו? להיות הוא בצורה? למה אני רואה איך קשה לו לברוח? איך הוא לא רוצה להתאמת מול המלך? איך הוא מכבד אותו? ואיך הוא יושב וכותב את הספר עם התפילות המיוחדת האלו שלו? ועוד בכלל הייתי ביום הזה שאותו זקן בא ואמר לנו שאנחנו המיועדים למלוך... אנחנו.
לי אין את הזכות להגיד כלום. החלק שלי זה לשתוק ולהיות כשיש אור, כשצריך אותי.
חלקי השני שולט בכל השאר, בעצם שולט בהכל - פיזי, נפשי, רוחני, אפילו בי במעט - חוץ מהופעתי, כמו שאמרתי אני תלוי בה' יתברך.
אי, קינאה, שנאה וכעס זה מה שגרם לנו לנדוד יומם וליל, אלו התכונות שרודפות אותנו, שמנסות להשיג אותנו שמכונסות בתוך קופסא אחת שנפתחה כרגע בראשו של האדם.
"אז צל של בן אדם, חלק מאישיות גדולה, שעומדת למלוך בגדולה. אני ולא אחר זכיתי להיות חלקו של דוד. לחוות איתו ולהבין אותו. לחיות, לקוות, פשוט, פשוט להתקיים ולהיות."

אמרו לי פעם שאם אסתכל במראה, אראה את עצמי.
התלהבתי, חשבתי שזה יכול להיות נהדר-לראות את פני כפי שהן נראות.
אז הלכתי לחדר הקטן שבפינת הבית ופתחתי את הדלת, פס של אור חדר לחדרון המאובק.
לאט,לאט פס האור האיר את המראה ממולי.
התרגשות אחזה בי חזק, לראות את עצמי את עייני המלאות ברק.
התקרבתי למראה, אך ככול שהתקרבתי, מהמראה נשקפה לי משהי אחרת, משהי שרק במעט מוכרת.
שפתיה כלפי מעלה משוכות,

פרק שלישי: מוות כפול?!

אייל הרעיד את רגלו מחוסר סבלנות וכל חמש שניות הביט שוב ושוב מעבר לשולחנו לראות אם הוא הגיע, החשוד.
האישה תיארה את החשוד בצורה כמעט מדויקת כך הם הצליחו לאתר אותו ישר במאגר בגלל העבר הפלילי שהיה לו מיכאל רואי, זה היה הבן אדם שהם חיפשו.
"הוא פה," אמר עמיר מאחוריו.
"ששש... אל תפריע לי עכשיו אני מחכה לחשוד שיגיע," אייל השתיק אותו.
"אבל אני אומר לך שהוא

מנגינה מתנגנת ברקע, מנגינה עדינה,
אחת לקולה נוגעת בכריכת הספר הרכה, מלטפת וחושבת,
שנייה יושבת מסתכלת ובוחנת,
ושלישית מפטפטת וצחוקה מתלווה לקול המנגינה.
המנגינה ממשיכה וממשיכה ללא הפסקה,
לא עוצרת, ממשיכה, ממשיכה ומתנגנת.
אותה אחת המלטפת את הכריכה לפתע מפסיקה,
אחריה אותה הבוחנת לפתע מתבהרת,
והמפטפטת משתתקת.
איכן המנגינה? לאן היא נעלמה?
אותה מנגינה שמתלווה לאותה

יש צל מעלי,
צל שמעיק על משעולי.
צל גדול, של שחור,
צל שאינו רוצה לסוג לאחור.
העבר רודף אותי,
צעד אחר צעד הוא מסיג אותי.
לעולם לא תדעי נחת הוא אומר,
מעלי ומסביבי לאט, לאט סוגר.
הצל גדל, מעיק במקום שהכי כואב,
הצל גדל לי עמוק בלב.
איך מגרשים כזה דבר?
איך אומרים לו מספיק, די כבר?
נושמת עמוק, מסתכלת סביב,
חושבת על הטוב, על הפרחים הפורחים באביב.
ואז

פרק שני: שוני.

"את, בסוף. כן, כן, את. למה את לא משתתפת?" שאל הסופר אורן ברדוגו את שיר, כשראה את כולם עונים ורק היא יושבת בצד ושותקת. הוא לא מלמד בבית הספר הזה, צהלה, הספרנית של בית הספר הזמינה אותו לשיחה. להרצות על הספר החדש שהוא בדיוק הוציא, אבל זה בכל זאת הפריע לו במקום כלשהו שהילדה לא מתעניינת, זה פגע באגו הגברי שלו.
שיר שתקה והסתכלה עליו מבוישת.
"נו, קדימה, תעני," אמר חסר

פרק ראשון: גמגום זה לא מגבלה

"קומקום מטומטם תעבוד כבר," אייל צעק בעצבנות בזמן שהוא לחץ שוב ושוב על כפתור ה- on\off.
"על מה כל המהומה?" נשמע קול עייף קורא מאחורי גבו.
אייל הסתובב וראה את בתו שיר עומדת מאחוריו בפיג'מה ומסתכלת עליו במבט שואל.
"הקומקום הזה התקלקל! רק אתמול קניתי אותו, אני אתבע את החנות הזאת ואת החב..."
"תפסיק כבר לתבוע את כל העולם ואשתו! מה נסגר איתך?!"
"אבל