פרולוג
הסיפור הזה הוא לא סתם עוד איזה ספר שקראתם, הוא לא סיפור, הוא חיים.
הוא החיים שלי.
לכן, אני כבר מזהירה אתכם אדונים נכבדים, שאם אתם מתכוונים ללגלג או לזלזל בחיי, אז לא! תאלצו לעבור עכשיו לספר סיפורי כל שהוא שבו מותר ואף רצוי ללגלג, כי שם אין טיפת אמת.
ובמידה ואתם לא מתכוונים לזלזל, אלא לרחם עליי במשך כל הסיפור- אדרוש שתעזבו את הספר, עכשיו!
בעבר, הייתי מחטיפה לכם סטירה הגונה, אם הייתי רואה אתכם צופים בי בעיניים מצועפות ודמעות של רחמים, אני לא מסכימה שירחמו עליי.
אם גם אחריי הסטירה הייתם ממשיכים לרחם עליי הייתי מאבדת את העשתונות, (תשאלו את מעיין אם כדאי להיות לידי במצב כזה).
היום, אני כבר לא אעשה לכם כלום אם תרחמו עליי, אבל אני יודעת שהרחמים האלה לא עוזרים בכלום, אז חבל לבזבז את האנרגיה שלכם על בכי.
ממילא אני לא מתכוונת אף פעם לפרסם את הסיפור הזה, כי הוא לא נועד לאיש אלא רק לעצמי, הוא נועד לשחרר ממני, להרפות מהחיים ולהירגע.
לשחרר את כל העצבים והעצב שיש בי.
פרק ראשון
בס"ד, יום שלישי, כ' תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
ישבתי בפינה הקבועה שלי, בין הקיר הקר לארון המתכת שבחדר שלנו, מסתתרת מאחורי הדלת. כל הגוף כואב מההידחקות הזאת, למקום שבקושי יכול להכיל אותי, "כמו כל דבר בחיים", חשבתי לעצמי, "אין בן אדם או מקום שמסוגלים להכיל אותי או את נשמתי".
אבל, אני יודעת שהמקום הזה בעבר דווקא כן יכל, לפני חמש שנים, כל פעם כשהיו מתחילות הצעקות במטבח, או בחדר של אבא ואמא, הייתי רצה לפה ומתחבאת, מצטמקת בשקט בפינה הקרה שלי ומגנה על עצמי.
אבל היום, אפילו הפינה הזאת כבר לא נאמנה אליי, הגוף שלי כבר גדול מידי כדי להידחק פה ואני מתעקשת על כך, אני רוצה להיות מוגנת, אבל אני לא מוגנת.
אני שומעת את הקריאה של אמא: "איפה הילדה הזאת כשצריכים אותה?! מי יבשל את ארוחת הערב?", ואני יודעת, היא שוב תקועה באחד ממצבי הרוח שלה, אני יוצאת במהירות לפני שיתחיל הבכי של אמא ורצה למטבח.
"אמא, אני פה", אני מנסה להעלות חיוך על השפתיים, אבל היא אפילו לא מבחינה בו, היא מתיישבת באנחה על הכיסא ותוקעת מבט שקט בשולחן.
אני יודעת שעכשיו אסור לדבר איתה.
אני רצה למקרר, ומוציאה פשטידה שמעיין ואני הכנו אתמול, בזמן שאמא ישנה. בליבי אני מהרהרת בדאגה: 'איפה מעיין באמת, מה קורה איתה?'.
אבל אין לי זמן לבזבז, אני מכניסה במהירות את הפשטידה למיקרוגל, בזמן שהיא מתחממת, אני מכינה קפה לאמא ומגישה לה, אמא מרימה לרגע מבט, מסתכלת אל נקודה כלשהי מאחורי, בפרצוף נטול רגשות, היא לוגמת מהקפה בשקט.
כשהמיקרוגל מצפצף אני רצה אליו, מוציאה את הפשטידה, חותכת ומניחה על הצלחת של אמא. אמא אוכלת ואני יוצאת בשקט מהמטבח, יודעת שאמא בכלל לא תשים לב לכך.
בשעה אחת עשרה בלילה, אני שומעת מהחדר של אמא נשימות ארוכות ויודעת שנרדמה, על קצות האצבעות, אני נכנסת לחדרה ומכסה אותה בשמיכה.
אני בוחנת לרגע את הפנים המיוסרות של אמא, מפחדת לחשוב על הדברים הרבים שעברה בחייה, אני מנחיתה נשיקה רכה על מצחה ויוצאת בשקט מחדרה, סוגרת את הדלת, ממהרת לטלפון ומנסה להתקשר לטלי חברתה של מעיין.
טלי עונה לי בנמנום, לשאלתי אם היא יודעת איפה מעיין, היא עונה שאין לה מושג ושהרגע הערתי אותה, אני מתנצלת, סוגרת את הטלפון ומתיישבת על הספה המרופטת בסלון.
'היכן מעיין יכולה להיות?'.
כעבור שלוש שעות בערך, שבמהלכם לא עצמתי לרגע את עיניי, נפתחת הדלת בשקט, מעיין נכנסת, אני קופצת ונעמדת מולה: "מעייני איפה היית? דאגתי לך!"
מעיין עונה לי, צועקת בזעם: "מה זה אכפת לך בכלל, את לא אמא שלי, נכון?",
באותו הרגע שתינו משתתקות, מסתכלות לכיוון החדר של אמא, אנחנו שומעות את הנשימות הארוכות והשקטות, אני מבחינה בעיניה בכאב העצום שהיא מנסה להסתיר ממני, בקול מאופק היא שואלת-קובעת: "היא בכלל לא שמה לב שלא חזרתי הביתה נכון?!",
אני מתכוונת להניח יד על כתפה, אבל היא מעיפה לי את היד ורצה לחדר: "עזבי אותי נודניקית! אני לא צריכה את הדאגה שלך!", אני שותקת ומתיישבת על הספה בחזרה.
'הלוואי שהייתי מסוגלת לבכות', אני מרגישה את העיניים שלי, צורבות, הראש מתפוצץ, אבל אפילו דמעה קטנה לא מופיעה על הלחי.
אני עדיין זוכרת את המילים של אבא, כאשר בכיתי בגיל 5,
ניסיתי להגיד לו אז, בפשטות של ילדה, שהגננת אמרה בגן שלא מרביצים, אז שלא ירביץ לאמא. אבא הסתכל עליי, עם עיניים אדומות ונתן לי סטירה חזקה, כשבכיתי אמר: "הגננת לא יודעת כלום! ואת, אם תבכי, לא יישארו לך ריסים, את רוצה להיות מכוערת?", אחר כך, הוא כנראה נתן לי עוד מכה, כי אני רק זוכרת שכשפתחתי את עיני הייתי במיטה ואמא חיבקה אותי חזק: "אל תבכי מתוקה שלי, אני אוהבת אותך".
מאז, בשביל אמא ובשביל הריסים שלי, אני פשוט לא בוכה.
אבל עכשיו רציתי לבכות, כי אולי אם אני אבכה, מעיין תבין. אולי אם אני אבכה, היא תדע שהיא כל כך מכאיבה לי, אולי אם אני אבכה, הכל יחזור לנורמאלי...
לא, אבל אני לא בוכה, לעולם אני לא אבכה, אני פשוט לא יודעת איך.
הרגשתי קצת קנאה באחותי הקטנה, שעכשיו בטח שוכבת במיטה ומתייפחת בלי קול. פעם, היא ממש בכתה על משהו שכאב לשתינו, אני באמת לא זוכרת מה היה אז, אבל אני כן זוכרת, את המשפט של מעיין שחתך את ליבי: "איך את יכולה לא לבכות? את אכזרית, וחוץ מזה שאין לך מושג איזו הקלה זו להרגיש את הדמעות על הפנים ולהתנחם",
ואני, שכל כך נעלבתי, אמרתי לה בציניות משפט משלי: "כן, זה בטח נורא כיף לרחם על עצמך, לבכות ולהיכנס לבוץ של עצמך, אני רואה איך זה עוזר לך בחיים",
אני זוכרת שמעיין כל כך נפגעה, שאחר כך שבועיים לא דיברה איתי, אבל לא, אני לא מקנאה בה, גם לא כועסת עליה, אני אוהבת את מעיין, אני מקווה שתבכה גם בשבילי.
עליתי בשקט לחדר, וכאשר נכנסתי, התעלמתי מקולות ההשתנקות של מעיין, ידעתי שהיא לא רוצה שאני אדע שהיא בוכה, לבשתי פיג'מה ונכנסתי למיטה.
אם היא לא רוצה לא צריך.
תגובות
אני מאוד אשמח אם תוכלו בתור אנשים שמבינים בזה, לתת לי ביקורת בונה והצעות לשיפור,
עבודה על ניסוח ופיסוק לוקחת זמן ועניינה – תשומת לב. תשומת לב כזאת זה עניין שלוקח זמן לפתח (וגם קריאה, של ספרים וגם כאן באתר, תמיד עושה לה טוב).
אנסה להדגים על כמה משפטים הסתכלות שעזרה לי לעבוד על ניסוח, בתקווה שתמצאי אותה נכונה גם אלייך.
1. לעיתים חלקים במשפט שלך מתבלגנים ומכאן גם מגיע, לדעתי, ההסתבכות עם הפיסוק.
נגיד כאן:
"ואם אתם לא מתכוונים לזלזל, אלא לרחם עליי במשך כל הסיפור, אז במקרה כזה אני דורשת שתעזבו את הספר, עכשיו!"
נגיד ונרצה להפוך את המשפט לפשוט יותר, הדרך לעשות זאת, לדעתי, היא לנסות לוותר על המילה "אז" (שמומלץ למעט בה ככל הניתן), כי היא באה כאן בתור "פלסטר", בתור תיקון מאולתר שיחזיק את המהלך הלוגי ואת חלקי המשפט.
אם כך, נסי לחשוב איך את משחקת במשפט כדי שהמילה "אז" תושמט.
אפשר למזג את ההתחלה ואת הסוף (הרי הייתה שם מן חזרה, בחלק הראשון של המשפט תואר המקרה ובחלק האחרון שוב דובר על "במקרה כזה". כך שאפשר להגיד שאדגים את ביטול החזרה הזאת: )
"במקרה בו אתם מתכוונים לא לזלזל, אלא לרחם עלי – אדרוש שתעזבו את הספר עכשיו!"
2. לעיתים יש חזרה "צפופה" על אותה המילה. למשל כאן:
"אז אני כבר מזהירה אתכם אדונים נכבדים, שאם אתם מתכוונים ללגלג או לזלזל בחיי, אז לא! אז תעברו עכשיו לספר סיפורי כל שהוא" --- יש כאן המון "אז" והצפיפות הזאת מקשה על הקורא. הניסיון לא לחזור על אותה מילה בצפיפות גם יכול לעזור לפישוט המשפטים.
3. "צופים בי עם עיניים מצועפות ודמעות" – אני חושבת שמוטב "צופים בי *ב*עיניים מצועפות ודומעות".
4. ריבוי פסיקים: "ישבתי בפינה הקבועה שלי, בין הקיר הקר, לארון המתכת שבחדר שלנו, מסתתרת מאחורי הדלת." – אפשר לוותר על הפסיק הצמוד למילה "הקר".
~
טוב. יש בסיפור הזה הרבה אופי, אני מחכה כבר לפרק הבא (!) :)
המשפט שהכי תפס אותי היה:
"הגוף שלי כבר גדול מידי כדי להידחק פה ואני מתעקשת על כך,"
המשפט הזה פשוט מלא באופי, זה נפלא. ה־"ואני מתעקשת על כך".
ועוד, הבחירה ב־ו' החיבור במקום במילה "אבל" – בספר "הפסיכולוג הטוב" הוא כותב שהחיים נעימים יותר כשמחליפים את המילה "אבל" ב־ו' החיבור. כשככה קל יותר להתמודד, או משהו בסגנון.
כאן, מבחינה לוגית מצפים למילה "אבל", ו... לא. היא לא מגיעה, זה כל־כך מיוחד וגם מספר המון על כל התוכן של הסיפור ועל הדמות, או בעצם על הכותב (היינו הך?).
גם זה נהדר ממש. :)
תודה, המשיכי לכתוב,
הרהור.
2. הקטע של הפסיקים ונקודות ושגיאות כתיב וכאלה דברים זה חלק מהליקויי למידה שלי,
אני קוראת הרבה ספרים אבל זה לא הכי עוזר ;-)
3. אבל תודה על זה, אני משתדלת מאוד, בזכותך הסיפור יצא מלוטש יותר :-) ויותר טוב..
4.יכול להיות שהבנתי לא נכון אבל היה נראה לי שחשבת שהסיפור הוא עלי.. אז לא, ב"ה הוא לא, זה אוסף של סיפורים שאני מכירה מרחוק או מקרוב וצירפתי ביחד לסיפור אחד..
שוב ממש תודה..
ואני מקווה שזה מסוג הסיפורים שיש להם גם פרק אחרון, כי אני לוקחת סיכון להתחיל פה סיפור בהמשכים, כל אלא שהתחלתי בעבר לא נגמרו...:|
אני מאוד אשתדל לגמור אותו..
ריסים אפשר לתקן, נפש לא.
ממש ממש יפה