יצירות של מנסה=)

פרק אחד עשרה
בס"ד, יום רביעי, ה' ניסן, אמצע כיתה י'.
הלכתי ביחד עם צופיה וסיגל לקיוסק של השמינית, ליד הקרוונים של הפנימייה של כיתה ח'. שמענו צעקות, "החיינוקיות רבות" סיגל אמרה בדאגה מסוימת, כאילו כדי לציין עובדה, אבל צופיה דחפה לה מרפק (וחשבה שאני לא רואה אותו), הם הביטו בי לשנייה במבוכה, ומיד שינו נושא. שתקתי. מחשבה מנחמת ניסתה לחדור למוחי: 'למה שזאת תהיה דווקא מעיין במריבה? הן הרי שלושים

פרק תשיעי
בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'.

אוקי, עברה חצי שנה מאז השיחה האחרונה שלי עם אמא ומעיין על אבא, הנושא הזה לא עלה עוד בבית, לפחות לא לידי, אני משערת שאמא ומעיין מדברות על זה הרבה כשאני לא בבית, אבל הן יודעות שאיתי או לידי לא מדברים עליו, אני כבר החלטתי סופית שאני עוד לא מוכנה לזה, ואם אי פעם אהיה מוכנה לדבר עם אבא או על אבא זה יבוא ממני.
אבל היום אני יודעת שאין לי

פרק שמיני
בס"ד, יום חמישי, כ"ו כסליו, נר שני של חנוכה, אמצע כיתה ח'.
באותו השבוע, חזרתי הביתה לחופשת חנוכה, בזמן שהנחתי את התיק הגדול מהפנימיה בחדרי, הרהרתי בתוכנית שתגרום לאמא לדבר איתי על אבא, לא העזתי פשוט לשאול אותה.
לאחר שסיימתי לפרוק את כל הכביסה המלוכלכת הדלקתי במחשב את השיר האהוב על אבא, ראיתי את אמא מרימה את הראש לרגע, קולטת את השיר, אבל היא מיד הורידה בחזרה את ראשה והתעלמה, היא נכנסה למטבח. נכנסתי אחריה למטבח וראיתי שהכינה פסטה,
ניגשתי אליה וביקשתי ממנה שנוסיף שוקולית לפסטה, כמו שאכלנו כשהיינו קטנות, אני יודעת יפה מאוד שזה היה הפטנט של אבא שלי להשתיק אותנו כשרצה שקט בבית, הוא היה אומר לנו אז "אם תהיו בשקט תאכלו לארוחת הערב פסטה עם שוקולית".
אמא, כאילו בכוונה, רק הסכימה, שוב לא ניסתה לפתח שיחה עליו, התאכזבתי, אך מעיין, אפילו בלי לדעת שהיא עוזרת לי התקרבה לצלחת שאמא שמה על השולחן עם פסטה ושוקולית ושאלה בתדהמה, "מי המציא את הפטנט המוזר הזה? זה טעים ביחד?".
אמא הניחה בחבטה את הצלחת על השולחן והביטה בי "מה קורה איתך היום?", לא עניתי לה, התיישבתי בשקט בכיסא מזמזמת את השיר של אבא שהתנגן בשיא הווליום, מעיין הביטה בי, אחר כך באמא ושוב בי, לבסוף שאלה "זה השיר של אבא?", אמא הביטה בה בתדהמה "את זוכרת אותו?" היא שאלה, מעיין הנהנה בשקט והוסיפה לתנועת ראשה שאלה משלה "אמא, למה אף פעם אנחנו לא מדברות עליו? תמיד כשאני רוצה לדבר עליו שירה משתיקה אותי", אמא ענתה
עכשיו הבנתי, זה לא מה שהיא ניסתה לעשות.
אמרתי "אמא, אחרי האוכל אני רוצה שנדבר שיחת בנות, את, מעיין ואני". אמא ענתה לי ברוך "בסדר מתוקה", אבל מיד הוספתי "ואל תיבהלו אם אני אבכה, זה באמת נורא קשה לי".
לאחר האוכל התיישבנו ביחד על הספה הקטנה ואני פתחתי באומץ, "אמא, מה לדעתך צריך להיות היחס שלנו לאבא?" אמא ענתה "מה שאתן מרגישות", מעיין אמרה בשקט "אני לא מצליחה לשנוא את אבא". רציתי כל כך להרביץ לה אבל אמא החזיקה את ידי, היא ידעה מה תהיה התגובה שלי, היא ענתה למעיין "זה טוב מתוקה, הוא אבא שלך למרות הכל, תאמיני לי שהייתי רוצה שתאהבו אותו ושתכירו אותו ותבלו איתו לפעמים", ושוב אמא לא נתנה לי לדבר כשמעיין
לפני שאמא הספיקה לענות, אולי בגלל רגשות האשם שלי, ואולי מפני שכבר הייתי מבולבלת לגמרי, קמתי מהספה וצעקתי עליהם, "אולי תתנו לי לדבר? אולי פשוט לא בא לי שתתערבו לי בחיים יותר מדי? אולי תתנו לי לחשוב או לחיות בשקט שלי?!", אמא ומעיין הביטו בי המומות ואני רצתי לחדר בטריקת דלת.
האמת שהיה נעים לי להרגיש שהן אוהבות אותי, אבל זה היה מוקדם מידי כדי לעכל כל כך הרבה דברים, אמא רוצה שאני אוהב את אבא?!..

פרק חמישי
בס"ד, יום רביעי, י"ט כסליו, אמצע כיתה ח'.
ישבתי בחדר בפנימייה, משחקת בפלאפון באצבעותיי, עכשיו סיימתי שיחה עם מעיין בפלאפון, אני שמחה לשמוע שהמצב משתפר.
היא סיפרה לי שהייתה אצל טלי, הן שיחקו וממש נהנו, עד שהיא כמעט שכחה לחזור הביתה בזמן, היא הגיעה הביתה קצת באיחור ואמא כבר הספיקה לשים לה את האוכל על השולחן, אני אוהבת לשמוע ממנה איך הכל משתפר בבית, אני שמחה לשמוע את אמא לפעמים אפילו כמעט צוחקת.
כמו תמיד, לא היה לי מספיק זמן לחשוב, צופיה נכנסה לחדר בסערה, צופיה היא החברה הכי טובה שלי. הרהרתי ביום הראשון שפגשתי אותה, נערה נחמדה ושקטה עם תמימות אדירה, היא הגיעה באמצע השנה של כיתה ז׳ ללימודים והמורה אמרה לה לשבת במקום הפנוי לידי. בהתחלה נורא התביישנו אבל עם הזמן התחלנו להכיר ולהתחבב זו על זו. אני הספקתי להיות אצלה בבית הרבה פעמים והיא כבר שמעה ממני את סיפור חיי, אבל מה שאהבתי בה את השקט
צופיה לא נתנה לי עכשיו להרהר כל כך הרבה, "שירה, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי חושבת שאת מפנטזת על מישהו, תראי את הפרצוף שלך", הזעפתי את פרצופי לעברה ואמרתי בציניות, "ברור, פשוט בנים זה הדבר הכי חשוב בעולם לכן רק עליהם אני יכולה לחשוב", שירה צחקה והשיבה ברוח טובה, "נו באמת, אל תהי כזאת רצינית, יבוא היום שגם את תתחתני עם מישהו, כדרך כל בשר", עיקמתי את פרצופי, שתינו ידענו שמתחת לפרצוף אני מתה מפחד,
שוב צופיה הפריעה לי לחשוב, (הפעם זה שימח אותי, להפסיק לחשוב על חתונה), "שירה, כמעט שכחתי, מה את חושבת, שהרב שלומי יחכה לך? יש עכשיו שיעור שלו, ואני יודעת שאת ממש לא מתכוונת לפספס אותו, נכון?" שכחתי אותו לגמרי, קפצתי מהמיטה, לבשתי סוודר ורצתי ביחד איתה לאודיטוריום.
באודיטוריום, סיגל קראה לנו לשבת במקומות ששמרה לנו, התיישבנו במקומותינו והרב נכנס והתחיל לדבר.
השיעורים שלו בדרך כלל מרתקים אותי אבל היום לא הייתי מרוכזת, בתחילת השיעור אחת הבנות השקטות מכיתה ז' העזה ושאלה שאלה בקול בפני כולם את הרב, ראיתי את האושר שקרן ממנו על כך שהעזה לדבר, זהו הדבר שגרם לי לאבד את ריכוזי, נזכרתי בפעם הראשונה שאני אמרתי משהו, זכרתי שבאסיפת הורים הרב התרגש כל כך, הוא סיפר לאמא על מה שאמרתי בשיחה שלו מול כל בנות האולפנה, בעבר לא הבנתי על מה ולמה הוא מתרגש, עכשיו הבנתי,
תוך כדי שאני מהרהרת על כל זה, אני שומעת מילה קטנה מהשיעור של הרב, משהו על בכי, הסתכלתי בו והחלטתי להתרכז בשיעור שלו, הוא אמר "בנות, מי שלא בוכה היא מסכנה, מי שלא יודעת לבכות צריכה עכשיו לבכות, זה לא בריא לשמור הכל בלב, תבכו, תבכו על כל הדברים שעברתם בחיים שלכם, תבכו על שאתם רחוקות מה', תבכו על כל דבר. רק דבר אחד, תזכרו אח"כ למחות את הדמעות ולקום", היה שקט באודיטוריום אבל אני לא התאפקתי "הרב, למה
בסוף השיחה ניגשנו שתינו לרב ונתתי לצופיה את רשות הדיבור, "הרב, אתה יכול להסביר לשירה שלא דיברת אליה? כי היא פשוט מעולם לא בכתה, ואין בזה שום דבר רע, נכון?" הרב שתק לרגע, הסתכל עליי ואמר "אף פעם לא בכית? אני לא מאמין, בטח קרתה לך פעם איזו טראומה שבגללה לא בכית מאז", שתקתי והרכנתי את הראש, צופיה הסתכלה בי לרגע ואז אמרה לי בשקט וברוגע "שירה, את מסכימה שאני אלך ואת תדברי לבד עם הרב?" ידעתי שברגישות
הוא קם בשקט והשאיר אותי בכאבי.

פרק שני
בס"ד, יום רביעי, כ"ב תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר כשנכנסתי למטבח ראיתי את אמא, כמעט התפלאתי שלא העירה אותי, אך אז זיהיתי בעיניה את הניצוץ האהוב עליי, הניצוץ ההוא ששוכן בעיניה לעיתים רחוקות מאוד, הוא נתן לי תקווה ליום יפה, התפללתי שמעיין לא תהרוס לאמא את כל המצב רוח, עם העצבים שלה עליי ועל כל העולם. אמא ניסתה לחייך אליי והערכתי אותה על כך, היא הביאה לי שוקו חם והתיישבה על הכיסא לידי.

פרק עשירי
בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'.

בבוקר כשהבטתי במראה וראיתי את בבואת פניי, לא זיהיתי את עצמי.
"פנסים" כחולים סביב העיניים, שפה נפוחה מעבר להיגיון, בליטה מוזרה במקום בו ראשי הוטח בארון... רציתי להסתיר כל סימן כזה, ידעתי שהסימנים הללו יכאיבו גם לאמא וגם למעיין מאוד, הם יכאיבו ויזכירו לאמא סיוטים שהיא מפחדת מהם.
לקחתי את האיפור מהארון במקלחת ועבדתי זמן רב על הסוואת

פרק שביעי
בס"ד, יום ראשון, כ"ב כסליו, אמצע כיתה ח'.
בשעה שמונה בערב הלכתי למשרד של הרב, קצת חששתי, פחדתי לדבר איתו על אבא שלי, לא רציתי להתמודד עם הרגשות שלי.
נכנסתי בשקט למשרד והתיישבתי מול הרב.
הרב פתח "עשית מה שהטלתי עלייך?", הנהנתי בראשי, הוא המשיך בשאלתו "דיברת איתו?", "לא, רק הקשבתי" עניתי, הרב הקשיב ואני המשכתי בהיסוס "אני לא יודעת להגדיר מה אני מרגישה..", "את לא מעיזה לדעת",

פרק שישי
בס"ד, יום שישי, כ' כסליו, אמצע כיתה ח'.
כשהגעתי הביתה, אחריי כל הנשיקות והחיבוקים של אמא רצתי לחדר שלי, לפינה שלי. שמתי לב שמישהו הזיז את הארון מתכת שלנו ובזכותו יש לי הרבה יותר מקום בפינה שלי, הבנתי שזאת בטח מעיין, שמעיניה לא נסתר דבר, היא יודעת על כמה שאני מחוברת לפינה הזאת. ישבתי ככה צמודה לקיר ולארון הקרים ואימצתי את העיניים חזק, ניסיתי לבכות. השתמשתי בכל השיטות שהכרתי, חשבתי על

פרק רביעי
בס"ד, יום חמישי, א' אב, חופש אחרי כיתה ו'.
בבוקר למחרת, אמא, מעיין ואני השכמנו לקום בבוקר, בשש כבר היינו על המכונית האדומה של חנה שבאה לאסוף אותנו, ידענו שנסיעה ארוכה לפנינו,
אמא חיבקה אותי חזק, לחשה באוזני, "שירה, האהובה אמיצה שלי, אני מקווה שיהיה לך טוב לאן שתלכי, בכל מקום שהוא", הרגשתי כל כך נעים, ישבתי בן מעיין לאמא בספסל האחורי, שתיהן מחבקות אותי משני צדדי חזק.
כעבור בערך שלוש שעות טפחתי בחיבה על כתפה של מעיין הישנה, "מעייני הגענו, בואי מתוקה". יצאנו מהרכב ונכנסנו אל האולפנה, למרות שמאוד לא רציתי לאהוב את האולפנה הזאת לא יכולתי שלא להתפעל מהדשא והפרחים היפים שקישטו את המקום. נכנסנו לבניין משרדים, משהי נחמדה ניגשה אלינו, "באתם לראיון? גשו לקרוואנים, הרב שלומי מחכה לכם". היא הראתה לנו את הכיוון שאליו נלך, הגענו לאזור קרוואנים מאוד נחמד, היה קראוון אחד
עניתי לו "קוראים לי שירה", הוא הזמין אותי להיכנס למשרד ושאל אם אני רוצה שכל ה"חמולה" תכנס איתי, הבטתי בהן רגע ואז אזרתי אומץ ואמרתי, "חנה לא מהמשפחה, אני מקווה שהיא לא תיעלב אם אבקש שתחכה לנו בחוץ", לא רציתי שהיא תראה אותי מושפלת עם הציונים שלי, ידעתי שאמא ומעיין לא מצפות למשהו אחר.
חנה מיד ענתה "ברור, לא התכוונתי בכלל להיכנס, שירה בהצלחה", ראיתי בעיניה שהיא באמת לא נעלבה, חששתי שהרב שלומי ישאל אותי מי היא ואיך היא קשורה אליי, לא רציתי שהוא ידע שאנחנו צריכים עובדת סוציאלית ושאבא שלי קיבל צו הרחקה מהבית כי אמא שלי היא בעצם "אישה מוכה" ועוד כל מיני מושגים כאלו שעושים לי חלחלה, אך הרב לא שאל אותי כלום, הוא רק הנהן וניכנס איתנו למשרד. התיישבנו מולו, הוא שאל אותי כמה שאלות, מה
אך להפתעתי, הרב סובב את התעודה עם הציונים לכיווני וההערות לכיוונו, אמרתי לו: "הרב, התעודה הפוכה. מה שאתה מסתכל אליו זה סתם הערות של המורה" הוא הביט עליי, בעיניים טובות אמר "הערות הם לא סתם, זה מה שמעניין אותי, לא הציונים", שתקתי בהלם, הוא התחיל להקריא, "ילדה טובה ומתחשבת, עוזרת לחברות, בעלת מידות טובות" וכן הלאה, התביישתי והרכנתי את הראש. הוא אמר, "התקבלת, עכשיו אני רק רוצה שתעשי מבחנים שיראו

כשנכנסנו הביתה מעיין חיבקה אותי חזק. "יהיה לי קשה בלעדייך, אבל הוא נראה אדם טוב, המקום הזה נראה לי טוב בשבילך", עניתי לה מיד, "לא, אני לא הולכת להיות בשום פנימיה, גם אם היא תהיה הכי טובה בעולם, אתן צריכות אותי כאן". מעיין לא ידעה מה לענות לי אבל אמא אמרה "אם את לא תלכי לפנימייה הזאת, לנו לא יהיה טוב, לנו טוב רק כשלך טוב", רציתי לענות אבל מעיין הנהנה במרץ ואמרה בנחישות, "הגיע הזמן שגם אני אגדל
שתקתי, אולי באמת יהיה להן טוב ככה, אולי ככה הן תיקחנה אחריות על חייהן.

פרולוג
הסיפור הזה הוא לא סתם עוד איזה ספר שקראתם, הוא לא סיפור, הוא חיים.
הוא החיים שלי.
לכן, אני כבר מזהירה אתכם אדונים נכבדים, שאם אתם מתכוונים ללגלג או לזלזל בחיי, אז לא! תאלצו לעבור עכשיו לספר סיפורי כל שהוא שבו מותר ואף רצוי ללגלג, כי שם אין טיפת אמת.
ובמידה ואתם לא מתכוונים לזלזל, אלא לרחם עליי במשך כל הסיפור- אדרוש שתעזבו את הספר, עכשיו!
בעבר, הייתי מחטיפה לכם סטירה הגונה,

פרק שלישי
בס"ד, יום רביעי, כ"ט תמוז, חופש אחרי כיתה ו'.
עבר שבוע, הטלפון מצלצל ואני שוכבת במיטה, לא עונה לצלצול, כל השבוע הזה רק הייתי במיטה שלי, לא זזתי ממנה, רציתי להראות למעיין שהבית התמוטט בלעדיי, רציתי להרגיש שאני חסרה להם. מעיין ניסתה כמה פעמים לדבר איתי אבל אני הסתובבתי לקיר, פעמים ספורות גם אמא ניגשה לחדר, אבל ברגע שהיא רק התקרבה למיטה אני כבר ישנתי שינה עמוקה ומזויפת, היא התרחקה בשקט