פרק תשיעי
בס"ד, יום שני, ג' אב, חופש לפני כיתה ט'.
אוקי, עברה חצי שנה מאז השיחה האחרונה שלי עם אמא ומעיין על אבא, הנושא הזה לא עלה עוד בבית, לפחות לא לידי, אני משערת שאמא ומעיין מדברות על זה הרבה כשאני לא בבית, אבל הן יודעות שאיתי או לידי לא מדברים עליו, אני כבר החלטתי סופית שאני עוד לא מוכנה לזה, ואם אי פעם אהיה מוכנה לדבר עם אבא או על אבא זה יבוא ממני.
אבל היום אני יודעת שאין לי ברירה, אני חייבת לספר למעיין שאבא רוצה לדבר איתה, נגמרו לי התירוצים למה לא לספר לה, דבר ראשון היא כבר גדולה ואני צריכה לדעת שלא כל החיים אני אגונן עליה, דבר שני אני גם לא יכולה כבר להשתמש בתירוץ שאני לא רוצה שאף אחד ידבר אם אבא מהפלאפון שלי, קנו לה אתמול פלאפון חדש, לכבוד זה שהיא באה ללמוד באולפנה שלי, וכמו שקנו לי פלאפון כשהתחלתי פנימייה גם לה קנו.
החלטתי למרות כל הקושי להגיד לה, פחדתי מהתגובה שלה, ידעתי שמגיע לי כל דבר שתענה לי, כל צעקה שתצעק עליי, בגללי היא חשבה כל כך הרבה זמן שאבא לא אוהב אותה, כביכול אני איבדתי לה את אבא בפעם השנייה, פעם ראשונה היא איבדה אותו כשעזב את הבית והפעם השנייה היא כאשר לא סיפרתי לה שהוא עדיין אוהב אותה ורוצה לדבר איתה.
בערב כשראיתי את מעיין יושבת על המיטה ומשחקת בפלאפון החדש הכרחתי את עצמי לדבר, נעצתי מבט בפלאפון שבידיה מפחדת להביט בפניה ואמרתי בשקט "מעיין אני חייבת להגיד לך משהו, אני מבקשת ממך שאחריי הכעס שלך תבוא המחילה, שתסלחי לי בסוף, כי אני לא אוכל להתמודד עם כלום אם תכעסי עליי", הרגשתי במבט של מעיין שננעץ בעיניי אבל עדיין הסתכלתי על הפלאפון שלה, ראיתי שהוא קצת החליק על הברכיים שלה מידיה, המשכתי "מעיין, אבא רוצה לדבר איתך", בגלל שלא המשכתי מעיין אמרה בקול עמום "על מה את מדברת?", ומכיוון שכבר התחלתי לא יכולתי לעצור "הוא התקשר אליי כבר המון פעמים, הוא מחפש אותנו ורוצה לשמוע אותנו, אני לא דיברתי איתו כמעט מילה, אבל הוא רוצה לדבר איתך", ראיתי את הפלאפון שעוד היה על הברכיים של מעיין רועד ואת הידיים שלה מתהדקות סביבו, מעיין שאלה בקול כבוש "כמה זמן?", עניתי לה ברעד "יותר משנה", ראיתי את הכל כמו בהילוך איטי, הפלאפון נחת על המיטה בחוזקה והיא נעמדה, הבטתי בעיניה וראיתי את הדבר שפחדתי ממנו מכל דבר בעולם, ראיתי בעיניים שלה מבט שמופיע בסיוטים הכי גרועים שלי, מבט שנהגתי לראות אצל איש אהוב אחר, הצטמקתי במקומי כי ידעתי מה הדבר הבא שיבוא, הרגשתי כאילו זה לא קורה לי, הגוף שלי נדפק חזק בפינה של הארון מתכת בחדר, ואחר כך על הרצפה בחבטה המומה, הרגשתי המון אגרופים חזקים בכל פינה בגופי, העיניים שלי התנפחו, הפה נקפץ, והגוף שלי נעשה אבן, אבל אני כאילו לא הרגשתי את הכאב הגופני, הסתכלתי רק בהלם על העיניים האלה, העיניים הזועמות כל כך, העיניים שהיו כל כך דומות לו, העיניים שמזכירות לי שהוא יותר מכל דבר מפלצת, העיניים האלה שהכרתי כל כך טוב, בפרצוף של הילדה שהכרתי כל כך טוב, הילדה שאני הכי אוהבת בעולם. לא יכולתי לנתק את מבטי מהעיניים האלה, ואז ראיתי את ההבעה בעיניה, את ההבעה שהשתנתה לאט, את העיניים שקיבלו אשם ונראו המומות כל כך ממעשה ידיה, זכרתי שמתי שזכיתי לראות את המבט הזה בעיניים של אבא, הוא מיד נעלם, ברגע שהספקתי לקלוט אותו העיניים נהיו בחזרה אטומות ואדישות כאילו אמר לעצמו "זה הגיע לה, אל תעיז לרחם עליה", התכווצתי בפינה מחכה למכה הסופית, אבל עדיין הבטתי בעיניים האלו, ראיתי משהו שונה בעיניים, משהו שלא ציפיתי לו, ראיתי שהחרטה רק מעמיקה ודמעות אדירות מופיעות בעיניים האלו שהפכו להיות כל כך מוכרות לי, כל כך האהובות עליי, הרגשתי את הדחף המוכר שלי למחות את הדמעות האלו, הרגשתי את הרצון שלי לגונן עליה כמו תמיד, אבל לא יכולתי לזוז, שכבתי עדיין המומה וכואבת במקום שבו היא הפילה אותי, היא התכופפה לאט אליי, תפסה את ידי ובעדינות עזרה לי לשכב במיטתי, לאחר מכן לחשה לי בשקט "אני לא הוא, בבקשה תאמיני לי", הבנתי שהיא ראתה את הדימוי בעיניים שלי, אבל לא יכולתי להוציא הגה מהפה, אז היא המשיכה בדמעות שליש, "שירה, בבקשה, אני בדיוק כמוך", ועכשיו היא ציטטה את המשפט שלי מלפני מספר דקות, דקות שבשבילי היו נצח "אני לא אוכל להתמודד עם כלום אם תשנאי אותי", כשראיתי שהדמעות רק מתעצמות ושכל כולה רועדת מאוד רציתי לענות לה, רציתי להוציא מילה שתרגיע אותה, רציתי להגיד לה שאני אוהבת אותה, שאין לי שום זכות לכעוס עליה, שאני לא הייתי בסדר, רציתי להגיד לה כל כך הרבה אבל הגרון שלי היה כל כך יבש ולא הצלחתי לחבר בן המילים למחשבה שלי, הרגשתי כל כך אבודה.
מעיין נשכבה לצידי על המיטה מחבקת אותי בחוזקה, היא לחשה לי באוזן "אולי את עדיין לא מסוגלת לדבר, אבל אני מצליחה לקרוא את עינייך כמו ספר פתוח, שירה תודה, תודה שאת אוהבת אותי, תודה", היא אמרה בקול הכי עגום בעולם, נדרש לי המון מאמץ כדי להוציא את המילים מהפה שלי "אל תכעסי על עצמך" נשמתי עמוק ומלמלתי בשקט "את יותר טובה ממנו" ואז נרדמתי.
תגובות
ובקיצור,תמשיכי..