קייסנדרה לא האמינה שאי פעם היא תתנסה בחווייה כזאת.
כל הכפר היה הרוס ומעלה עשן, הכל מסביבה שבור.
השדות המגודלים היו תלושים, העצים היו חרוכים,
והעיקר - הכול היה שרוף!
ריח מסריח בלתי נסבל הגיע מפינה רחוקה וקייס צעדה למקור הריח.
פתאום היא הרגישה כאב ברגל השמאלית שלה והיא נפלה על ברכיה - משהו חד נתקע בכף הרגל.
קייס קראה בכאב וקיללה את עצמה על חוסר הזהירות שלה, והמשיכה (מדדה) לכיוון הריח.
כפי שהיא חששה - ערימת גופות.
קייסנדרה סקרה אותם - הגופות היו בני אנוש משני המינים ובכל הגילאים.
קייס שלחה את ידה לעבר חרבה - היא לא הייתה שם.
בעצם, קייס עצמה לא לבשה את בגדי המסע שלה, אלא בגדים שונים, כאלה מגושמים שהיא אף פעם לא תרשה לעצמה.
אף פעם היא לא לבשה בגדים כאלה יקרים, והיא גם לא רוצה שיהיו לה כאלה.
תוך כדי כך שהיא חושבת האוויר סביבה הלך והתחמם, בשלב כלשהו קייס שמה לב שהיא ממש מזיעה.
להבת אש ענקית פרצה מהאדמה סמוך לגופות, ורוח חזקה פתאומית הפנתה אותה לעבר קייסנדרה.
קייסנדרה צעדה לאחור ומעדה, היא שוב הרגישה בכאב ברגל, אי אפשר לברוח.
"טוב...", אמרה לעצמה וחייכה, "אף פעם לא חשבתי אמות בצורה כזאת...".
"קייס!" היא שמע קול זועק.
פרצוף ענקי התגלה מתוך הלהבות והביט אליה בעצב.
"למה עשית את זה קייס?" שאל הפרצוף והתקדם לעברה. האוויר נעשה חם יותר מרגע לרגע.
"למה?" הפרצוף זעק ועטף את קייסנדרה בלהבות.
קייסנדרה צרחה תוך כדי, ובאופן לא מודע, מנסה לשלוף את חרבה ולהצליף במה שלא יהיה,
והתעוררה לתנוחת ישיבה, כשכרית (חצי קרועה) אחוזה בידה בהתגוננות, כמו שמגינה על עצמה עם חרב.
"אוף! זה אף פעם לא יעזוב אותי?!" היא שאלה בקול, מקווה שהמישהו שאחראי על החלום יקשיב.
קייסנדרה סקרה את הסביבה - היא ישבה על מיטת עץ מפוארת ואלגנטית, כנראה של מישהו עשיר.
הכריות, שהיו מלאות מנוצות (שחלקן מפוזרות סביב המיטה) היו לבנות־צחורות, עטופו בסדין נקי של פסי תכלת לבן.
קייסנדרה מיששה את המזרון, היא לא זיהתה את הסוג, אבל הוא היה מאוד נוח והוא היה עטוף בסדין עם ציור של פרחים מכל הסוגים.
מסביב למיטה היו וילונות בד, סגורים כרגע, בצבע אדם צהוב, גורמים לקייסנדרה תחושה שלא חשה ממזמן, מה זה היה?
בכל צד מהמיטה היו עמודי שנהב משנהב שתמכו בתקרה גבוהה, שעליה חרות ציור לא ברור.
קייסנדרה פתחה את הווילונות והביטה על החדר בי הייתה.
כמו שחשבה - גם החדר מפואר.
בצידי החדר היו עציצים משיש, בהם פרחוניים ויפיפיים, וחלון מרפסת גדול תפס קיר שלם.
אבל - אין דלת! לעזאזל!
קייס שנאה את המקום הזה!
היא לקחה עציץ והעיפה אותו על החלון - העציץ נשבר אבל החלון אפילו לא נשרט!
דלת התגשמה משום מקום ונשמעה נקישה, קייסנדרה חיפשה נשק.
"זאת הפעם האחרונה שאני נלחמת בעזרת כרית!" הבטיחה לעצמה.
"אני יכולה לפתוח?" נשמע קול נשי מהצד השני של הדלת.
"כן! אפשר!" אמרה קייס והכינה את הכרית לחבטה.
הדלת נפתחה וקייס חבטה בכוח - ונעצרה באמצע.
"למה באלימות? זה לא נאה לליידי!" אמרה הננסית שהופיעה בדלת, עיניה בורקות בוורוד.
"נתיישב על המיטה ונסדר אותך, טוב?" אמרה הננסית בקול הנעים.
קייסנדרה לא יכלה להתנגד, הגוף שלה פשוט זז מעצמו, מקשיב לציווי הננסית ושניהם התיישבו על המיטה.
"אני שונאת קסמים!" הכריזה בפעם המיליון (אולי יותר, היא הפסיקה לספור ממזמן).
הננסית הוציאה מסרק משום מקום וסירקה את שיערה הארוך והשחור של קייס.
אחר כך צץ משום מקום (כמובן...) והננסית רחצה את קייס ונתנה לה להתלבש מאחורי וילון (שכמובן צץ במרכז החדר).
"עכשיו את יפה! ממש ליידי אמיתית!" אמרה הננסית ומחאה כפיים למראה קייסנדרה.
קייסנדרה הביטה בעצמה בייאוש.
היא לבשה שמלה גותית סגולה עם חגורה גדולה, והרגישה ממש מגושמת.
"עכשיו, נלך לחדר המלוכה של המלך הווארד. הוא ביקש לראותך בדחיפות" אמרה הננסית ופתחה את הדלת.
"הווארד?!", התפלאה קייס והרימה גבה, "שהטיפש יסתדר לבד עם הבעיות המלכותיות שלו...".
היא סטרה לעצמה.
"שלא תעזי לדבר כך שוב על המלך! הבנת?" הזהירה הננסית והביטה בקייס בפרצוף חמור, "חבל שאין לנו זמן ללמד אותך איך להתנהג כראוי", היא הביטה בקייס שנגעה בלחי הפגועה, "אנחנו הולכים עכשיו".
"אוף! אני שונאת קסמים!" אמרה קייס שוב בזמן שהיא מאולצת ללכת בעקבות הננסית.
הדבר שהכי גרוע היה שהיא עדיין שמעה את הקול צועק בראשה:
"למה עשית את קייס?"
"למה?"
--*--
קירדס פקח את עיניו.
מה זה המקום הזה? מה זה הרעש הזה?
אורות מעמודים גדולים האירו לאורך כל הרחוב, קולות מוזרים נשמעו ממקומות, מעליו עפה ציפור ענקית.
קירדס הביט סביבו, הוא היה גדר עם חבל שעליו היה שלט עם כתב לא מוכר.
"היי! אתה! עצור והרם ידיים!" צעק מישהו לעברו ורץ להיכן שישב,
האיש לבש בגדים מוזרים והחזיק חפץ מוזר בידיו, מכוון לעברו.
"אתה עצור בעוון כניסה לאזור אסור!" אמר האיש.
"עצור?!" התכעס קירדס והצביע על האיש.
ברק יצא מאצבעו של קירדס ופגע באיש, האיש התנדף תוך רגע.
"אף אחד לא יעצור אותי!"
--*--
סדריק פקח את עיניו.
הוא שכב על הרצפה של חדר חשוך, אי אפשר היה לאפיין את המקום, הכול היה הרוס.
"מה קורה כאן? יש כאן מישהו?" קרא סדריק בקול.
רעש חריקה מצמרר נשמע מהצד השני של החדר.
סדריק הרים את את מבטו לעבר מקור הקול ואחר כך נבהל וצעק:
"ד...ד...ד...
המשך יבוא...
תגובות יתקבלו בברכה
תגובות
סיפור ממש יפה, ובגלל שזה פנטזיה אי אפשר בכלל לדעת למה לצפות.
בהצלחה!!
תודה רבה מראש, ושנה טובה ומתוקה!