יצירות של דוצקי

בס"ד
הר טורט, אחד מהמקומות שלא הושפעו מהקרבות על הממלכה מגורמים עוינים פנימיים או חיצוניים, היה שטוף גשם בשעת הרת הגורל.
תוך כדי מאבק בסופת הגשמים החזקה, רץ בכל הכוח אדם צעיר לבוש כולו בבגדי צמר אדומים.
"למה לא היה אפשר לבנות אותו במקום אחר?" רטן בקול.
תוך מספר שעות, אחרי מאמץ גדול וכאב שרירים בעקבות המאמץ בעלייה בהר - הגיע הנער לשערי מתחם מנזר הנבדלים.
הוא הלם בחוזקה בידו על הדלת

ראיין דרבין עדיין לא היה בטוח בהחלטתו, גם כשהגיע לדלת הבית עדיין התלבט אם זה המעשה הנכון.
ברגע שפתח את דלת הדירה, קפץ על זרועותיו בחיבוק גדול יצור קטן וחמוד, שצהל בשמחה וקרא "אבא"!
"מה שלומך, מג מתוקה שלי?" שאל ראיין וליטף את השיער המתולתל והבלונדיני של ילדתו, "איך בגן? יש לך הרבה חברים?".
"ואתה לא יודע כמה בלגאן הם עושים כשהם באים לבקר" נשמע קול נשי, ודמות הופיעה מהמטבח.
"מה נשמע,

"מה השתבש?" שאל קירדס את עצמו.
הרכיבים היו מדוייקים, מילות הקסם המתאימות בוטאו באופן מדוייק, אפילו תהליך הקסם היה צפוי - אבל התוצאה הייתה שגויה.
קירדס התהלך ברחוב הכמעט שומם, והאנשים היחידים שעברו בו - חשבו אותו לזקן תמהוני והתעלמו ממנו.
כנראה צריך להתחיל את הכול מחדש, אבל הפעם - אסור לו להיכשל!
--*--

"ראיין, תשמע, ראש העיר צלצל אליי היום," אמר פקד נוח בואייט, "הוא מבקש שנרד מהעניין עכשיו ומייד".
"אדוני, סוף - סוף יש לי קצה חוט," אמר בלש ראיין דרבין, "האריסון נעלם, ויש לי עד...".
"אני רוצה שתיקח סוף שבוע חופשי," אמר נוח, "לך עם מגי לפארק, קנה לה גלידה או משהו...".
"ומה עם העד?" שאל ראיין.
"הפסיכיאטר הצהיר שהעד שלך כנראה "לוקח" משהו חזק," אמר נוח, "הוא יישפט בנוגע לזה - אבל העדות שלו מוטלת בספק".
"בסדר המפקד," אמר ראיין, "נתראה בשבוע הבא?".
"כן," אמר נוח, "ואל תדאג בנוגע להאריסון, הוא יימצא בסופו של דבר. הוא ללא השוטר הראשון ש"הלך לאיבוד" בניו יורק".
--*--

כרכרת הסוסים נסעה בקצב איטי ברחובות העיר איברו, מסביבה צעדו שמונה חיילים מהמאומנים ביותר במשמר המלך הווארד, חמושים בנשק מרגל ועד ראש.
הנשק כלל לא נועד לראווה. כל מי שמנסה להיכנס לכרכרת האסירים ללא רשות, וקל וחומר אם מישהו מנסה לצאת ממנה - המלך ציווה שלא להסס "להיפטר" ממנו.
כי אם מישהו משלושת תושבי כרכרת האסירים יצא בשלום לחופשי - המצב יהיה מסוכן לכל תושבי הממלכה.
הנוסעת הראשונה בהתה בשיעמום דרך הסורגים של הכרכרה.
שיערה השחור הקצר והמתולתל גירד לה מהבוקר, אבל כמובן שאף אחד לא הסכים לשחרר לה את הידיים מהאזיקים כדי שהיא תגרד אותו בעצמה, או לחילופין - שמישהו יגרד במקומה. "אין אמון באנשים בימינו" אמרה לעצמה.
שמה היה טורנלסטלה, כך כונתה בין בני מינה - אלפי הים, או כמו שבני האדם מכנים אותם בזלזול "שדי המעמקים".
אבל אף אחד לא כינה כך את טורנלסטלה, מכמה סיבות.
הסיבה הראשונה הייתה, שמגיל צעיר לטורנלסטלה נמאסו החיים המשעממים במצולות, ולכן, היא עזבה את הבית והסתובבה בקרב בני האדם. כך נעשתה בעצם ל"אלפית אפלה" בקרב בני מינה.
הסיבה השנייה הייתה, שמי שצחק על טורנלסטלה בגלל שהיא אלפית, או על עורה הירוק, לא נשאר בחיים למשך הרבה זמן.
חבריה של טורנלסטלה כינו אותה בשם "טורי".
כמה ימים אחרי שעלתה טורי אל פני השטח, לקח אותה תחת חסותו האדם השני היושב בעגלה - ראמפ.
ראמפ היה אדם בגיל ה־60 המאוחרות שלו שניהל גילדות גנבים ברחבי האימפריה. אבל למרות שהיה אדם זקן - כוחו של ראמפ היה כשל נער צעיר וחזק.
ראמפ ניצח בקרבות רבים מחוץ לגילדות ובקרבן, וכמעט כולם סמכו על השיפוט שלו.
לעומת בת החסות שלו, ראמפ שרק להנאתו, מחכה שיגיעו אל היעד.
"אתה באמת חייב לעשות את זה?" שאלה טורי.
"אני משועמם," מחה ראמפ.
"יש לי הצעה - תעשה מה שקיילי עושה," אמרה טורי, "היי קיילי, יש לך אולי איזה קסם שיכול לגרד לי בראש?".
קיילי, הנוסע האחרון והצעיר מכולם, ישב בצורה מזרחית על העגלה בעיניים עצומות, מתעלם מכל מה שקורה סביבו.
קיילי היה בן למשפחה של דרואידים בכפרים הרחוקים, ורק לפני 3 שנים פרש מחיי הבדלנות ועבר לחיים של בן עיר, תחת חסות ראמפ שראה בו פוטנציאל.
שלושת האסירים נידונו במשפט אתמול למאסר עולם, בעבור גניבת איזה ספר קסום וחשוב, והבאתו לאיזשהו מכשף...
הטענה היחידה שהייתה לראמפ במהלך המשפט: "הסיפור לא כל כך מדוייק".
"אני עוד רגע משתגעת!" צעקה טורי, "אם אתם רוצים להרוג אותי - תהרגו אותי עכשיו!".
הכרכרה נעצרה.
"אנחנו לא במקום הנכון", אמר קיילי ששתק מתחילת הנסיעה עד אז.
טורי הביטה דרך הסורגים וראתה שהם באמצע יער כלשהו, ממש לא קרוב לבית הסוהר, ואז שאלה, "איך ידעת?"
"מה זה משנה, את בין כה וכה לא מאמינה בשטויות שאני אומר..." אמר קיילי בלגלוג.
"אולי שכנעת אותם?" הציע ראמפ.
דלת הכרכרה נפתחה ואליה נכנסה אישה צעירה בעלת שיער בצבע גזר, לבושה בבגדי מסע בצבע תכלת.
האישה הביטה בשלושתם בעניין ואז אמרה: "שמי הוא ליבאסי, אני נזירה ממסדר הנבדלים, בואו איתי אם אתם רוצים להישאר בחיים".
--*--

"אוכל! אני רואה אוכל!" אמר דרק.
הם נחתו ליד שדה שנראה נטוש וסדריק נפל מגב הדרקון על האדמה.
הדרקון הסתער על השיחים של החסה וקרא "איזה טעים! אתה חייב לנסות!".
"אני אוותר הפעם" אמר סדריק, שעדיין סבל מכאב גב עקב הנפילה.
"אתה מפס... אהההה!" דרק בכאב.
חץ ננעץ בכנף של דרק והוא קרא בכאב.
"עכשיו תפסתי אותך, מכשף!" נשמע קול מבעד לשיחים.

המשך יבוא...
תגובות יתקבלו בברכה!

בס"ד

"שלום לך!" אמרה המלצרית "מה תרצה להזמין?".
האיש שישב באי - נוחות על כיסא העץ רצה רק דבר אחד, דבר שאולי ישפר את הרגשתו - ספל של כוהל גמדים.
"נקווה שגם טעם הקוהל שווה את המחיר הגבוה..." מלמל האיש לעצמו כשהגיעה ההזמנה.
האיש היה אדם כבן ארבעים, שיערו היה פרוע ואפו סולד. לפי עיניו, שהיו בצבע צהוב - חולני, היה ניתן לראות שלא ישן זמן רב, כנראה בגלל דאגות שעליהם העידו הקמטים הרבים

"מלכתי" נשמע קול מפינת החדר.
"באמת שכבר השתעממתי, ברוך הבא!" אמרה פיי וחיפשה את מקור הקול. כבר הגיע הלילה וכל החדר היה חשוך.
"מקווה שאת מרגישה בנוח, חסר לך משהו?" שאל הקול.
"קצת אוויר צח יעזור, אני לא אוהבת להיות כלואה כמו חיה בכלוב" ענתה פיי וניסתה עדיין לחפש את מקור הקול.
"אין טעם לנסות לחפש אותי, מלכתי, אני יודע איך לא להיראות כשאני רוצה" אמר הקול.
פיי ויתרה על המאמץ בחיפושים

"די! למה אתה צועק לי באוזן?" שאל הדרקון האדום, "הייתי אצל הרופא רק אתמול".
"אתה... אתה..." גימגם סדריק.
"אני זה אני, אתה זה אתה?" שאל הדרקון בפרצוף מבולבל, "ומה זה המקום הזוועתי הזה?".
"אתה לא הולך לאכול אותי?" שאל סדריק.
"אני צמחוני!" הכריז הדרקון בגאווה.
סדריק חייך ואמר: "טוב, זאת בהחלט הקלה...".
"אז, מר...?" החל הדרקון.
"סדריק," ענה סדריק.
"מר סדריק," אמר הדרקון וחייך,

קייסנדרה לא האמינה שאי פעם היא תתנסה בחווייה כזאת.
כל הכפר היה הרוס ומעלה עשן, הכל מסביבה שבור.
השדות המגודלים היו תלושים, העצים היו חרוכים,
והעיקר - הכול היה שרוף!
ריח מסריח בלתי נסבל הגיע מפינה רחוקה וקייס צעדה למקור הריח.
פתאום היא הרגישה כאב ברגל השמאלית שלה והיא נפלה על ברכיה - משהו חד נתקע בכף הרגל.
קייס קראה בכאב וקיללה את עצמה על חוסר הזהירות שלה, והמשיכה (מדדה) לכיוון הריח.
כפי שהיא חששה - ערימת גופות.
קייסנדרה סקרה אותם - הגופות היו בני אנוש משני המינים ובכל הגילאים.
קייס שלחה את ידה לעבר חרבה - היא לא הייתה שם.
בעצם, קייס עצמה לא לבשה את בגדי המסע שלה, אלא בגדים שונים, כאלה מגושמים שהיא אף פעם לא תרשה לעצמה.
אף פעם היא לא לבשה בגדים כאלה יקרים, והיא גם לא רוצה שיהיו לה כאלה.
תוך כדי כך שהיא חושבת האוויר סביבה הלך והתחמם, בשלב כלשהו קייס שמה לב שהיא ממש מזיעה.
להבת אש ענקית פרצה מהאדמה סמוך לגופות, ורוח חזקה פתאומית הפנתה אותה לעבר קייסנדרה.
קייסנדרה צעדה לאחור ומעדה, היא שוב הרגישה בכאב ברגל, אי אפשר לברוח.
"טוב...", אמרה לעצמה וחייכה, "אף פעם לא חשבתי אמות בצורה כזאת...".
"קייס!" היא שמע קול זועק.
פרצוף ענקי התגלה מתוך הלהבות והביט אליה בעצב.
"למה עשית את זה קייס?" שאל הפרצוף והתקדם לעברה. האוויר נעשה חם יותר מרגע לרגע.
"למה?" הפרצוף זעק ועטף את קייסנדרה בלהבות.
קייסנדרה צרחה תוך כדי, ובאופן לא מודע, מנסה לשלוף את חרבה ולהצליף במה שלא יהיה,
והתעוררה לתנוחת ישיבה, כשכרית (חצי קרועה) אחוזה בידה בהתגוננות, כמו שמגינה על עצמה עם חרב.
"אוף! זה אף פעם לא יעזוב אותי?!" היא שאלה בקול, מקווה שהמישהו שאחראי על החלום יקשיב.
קייסנדרה סקרה את הסביבה - היא ישבה על מיטת עץ מפוארת ואלגנטית, כנראה של מישהו עשיר.
הכריות, שהיו מלאות מנוצות (שחלקן מפוזרות סביב המיטה) היו לבנות־צחורות, עטופו בסדין נקי של פסי תכלת לבן.
קייסנדרה מיששה את המזרון, היא לא זיהתה את הסוג, אבל הוא היה מאוד נוח והוא היה עטוף בסדין עם ציור של פרחים מכל הסוגים.
מסביב למיטה היו וילונות בד, סגורים כרגע, בצבע אדם צהוב, גורמים לקייסנדרה תחושה שלא חשה ממזמן, מה זה היה?
בכל צד מהמיטה היו עמודי שנהב משנהב שתמכו בתקרה גבוהה, שעליה חרות ציור לא ברור.
קייסנדרה פתחה את הווילונות והביטה על החדר בי הייתה.
כמו שחשבה - גם החדר מפואר.
בצידי החדר היו עציצים משיש, בהם פרחוניים ויפיפיים, וחלון מרפסת גדול תפס קיר שלם.
אבל - אין דלת! לעזאזל!
קייס שנאה את המקום הזה!
היא לקחה עציץ והעיפה אותו על החלון - העציץ נשבר אבל החלון אפילו לא נשרט!
דלת התגשמה משום מקום ונשמעה נקישה, קייסנדרה חיפשה נשק.
"זאת הפעם האחרונה שאני נלחמת בעזרת כרית!" הבטיחה לעצמה.
"אני יכולה לפתוח?" נשמע קול נשי מהצד השני של הדלת.
"כן! אפשר!" אמרה קייס והכינה את הכרית לחבטה.
הדלת נפתחה וקייס חבטה בכוח - ונעצרה באמצע.
"למה באלימות? זה לא נאה לליידי!" אמרה הננסית שהופיעה בדלת, עיניה בורקות בוורוד.
"נתיישב על המיטה ונסדר אותך, טוב?" אמרה הננסית בקול הנעים.
קייסנדרה לא יכלה להתנגד, הגוף שלה פשוט זז מעצמו, מקשיב לציווי הננסית ושניהם התיישבו על המיטה.
"אני שונאת קסמים!" הכריזה בפעם המיליון (אולי יותר, היא הפסיקה לספור ממזמן).
הננסית הוציאה מסרק משום מקום וסירקה את שיערה הארוך והשחור של קייס.
אחר כך צץ משום מקום (כמובן...) והננסית רחצה את קייס ונתנה לה להתלבש מאחורי וילון (שכמובן צץ במרכז החדר).
"עכשיו את יפה! ממש ליידי אמיתית!" אמרה הננסית ומחאה כפיים למראה קייסנדרה.
קייסנדרה הביטה בעצמה בייאוש.
היא לבשה שמלה גותית סגולה עם חגורה גדולה, והרגישה ממש מגושמת.
"עכשיו, נלך לחדר המלוכה של המלך הווארד. הוא ביקש לראותך בדחיפות" אמרה הננסית ופתחה את הדלת.
"הווארד?!", התפלאה קייס והרימה גבה, "שהטיפש יסתדר לבד עם הבעיות המלכותיות שלו...".
היא סטרה לעצמה.
"שלא תעזי לדבר כך שוב על המלך! הבנת?" הזהירה הננסית והביטה בקייס בפרצוף חמור, "חבל שאין לנו זמן ללמד אותך איך להתנהג כראוי", היא הביטה בקייס שנגעה בלחי הפגועה, "אנחנו הולכים עכשיו".
"אוף! אני שונאת קסמים!" אמרה קייס שוב בזמן שהיא מאולצת ללכת בעקבות הננסית.
הדבר שהכי גרוע היה שהיא עדיין שמעה את הקול צועק בראשה:
"למה עשית את קייס?"
"למה?"
--*--

קירדס פקח את עיניו.
מה זה המקום הזה? מה זה הרעש הזה?
אורות מעמודים גדולים האירו לאורך כל הרחוב, קולות מוזרים נשמעו ממקומות, מעליו עפה ציפור ענקית.
קירדס הביט סביבו, הוא היה גדר עם חבל שעליו היה שלט עם כתב לא מוכר.
"היי! אתה! עצור והרם ידיים!" צעק מישהו לעברו ורץ להיכן שישב,
האיש לבש בגדים מוזרים והחזיק חפץ מוזר בידיו, מכוון לעברו.
"אתה עצור בעוון כניסה לאזור אסור!" אמר האיש.
"עצור?!" התכעס קירדס והצביע על האיש.
ברק יצא מאצבעו של קירדס ופגע באיש, האיש התנדף תוך רגע.
"אף אחד לא יעצור אותי!"

--*--
סדריק פקח את עיניו.
הוא שכב על הרצפה של חדר חשוך, אי אפשר היה לאפיין את המקום, הכול היה הרוס.
"מה קורה כאן? יש כאן מישהו?" קרא סדריק בקול.
רעש חריקה מצמרר נשמע מהצד השני של החדר.
סדריק הרים את את מבטו לעבר מקור הקול ואחר כך נבהל וצעק:
"ד...ד...ד...



המשך יבוא...

תגובות יתקבלו בברכה

בס"ד

דלת החדר האפלולי והמאובק נפתחה בחבטה מרעידה.
"הם לא מבינים שום דבר! אין לזקנים השוטים האלה שום שאיפות!" אמר לעצמו הגבר שנכנס לחדר.
האיש הסתובב בחדר, מחשבותיו מתרוצצות במוחו כמו דבורים בכוורת.
"איני זקוק להם!", אמר שוב ואיגרף את ידו הימנית, "האחשר והכוח יהיה רק שלי! הם יתחרטו שסרבו להצעתי!".
האיש ניגש לעבר שולחן עבודה עשוי מהגוני, עליו היה מונח ספר בעל כריכה ירוקה - אפורה.
עכשיו,