"מה השתבש?" שאל קירדס את עצמו.
הרכיבים היו מדוייקים, מילות הקסם המתאימות בוטאו באופן מדוייק, אפילו תהליך הקסם היה צפוי - אבל התוצאה הייתה שגויה.
קירדס התהלך ברחוב הכמעט שומם, והאנשים היחידים שעברו בו - חשבו אותו לזקן תמהוני והתעלמו ממנו.
כנראה צריך להתחיל את הכול מחדש, אבל הפעם - אסור לו להיכשל!
--*--
"ראיין, תשמע, ראש העיר צלצל אליי היום," אמר פקד נוח בואייט, "הוא מבקש שנרד מהעניין עכשיו ומייד".
"אדוני, סוף - סוף יש לי קצה חוט," אמר בלש ראיין דרבין, "האריסון נעלם, ויש לי עד...".
"אני רוצה שתיקח סוף שבוע חופשי," אמר נוח, "לך עם מגי לפארק, קנה לה גלידה או משהו...".
"ומה עם העד?" שאל ראיין.
"הפסיכיאטר הצהיר שהעד שלך כנראה "לוקח" משהו חזק," אמר נוח, "הוא יישפט בנוגע לזה - אבל העדות שלו מוטלת בספק".
"בסדר המפקד," אמר ראיין, "נתראה בשבוע הבא?".
"כן," אמר נוח, "ואל תדאג בנוגע להאריסון, הוא יימצא בסופו של דבר. הוא ללא השוטר הראשון ש"הלך לאיבוד" בניו יורק".
--*--
כרכרת הסוסים נסעה בקצב איטי ברחובות העיר איברו, מסביבה צעדו שמונה חיילים מהמאומנים ביותר במשמר המלך הווארד, חמושים בנשק מרגל ועד ראש.
הנשק כלל לא נועד לראווה. כל מי שמנסה להיכנס לכרכרת האסירים ללא רשות, וקל וחומר אם מישהו מנסה לצאת ממנה - המלך ציווה שלא להסס "להיפטר" ממנו.
כי אם מישהו משלושת תושבי כרכרת האסירים יצא בשלום לחופשי - המצב יהיה מסוכן לכל תושבי הממלכה.
הנוסעת הראשונה בהתה בשיעמום דרך הסורגים של הכרכרה.
שיערה השחור הקצר והמתולתל גירד לה מהבוקר, אבל כמובן שאף אחד לא הסכים לשחרר לה את הידיים מהאזיקים כדי שהיא תגרד אותו בעצמה, או לחילופין - שמישהו יגרד במקומה. "אין אמון באנשים בימינו" אמרה לעצמה.
שמה היה טורנלסטלה, כך כונתה בין בני מינה - אלפי הים, או כמו שבני האדם מכנים אותם בזלזול "שדי המעמקים".
אבל אף אחד לא כינה כך את טורנלסטלה, מכמה סיבות.
הסיבה הראשונה הייתה, שמגיל צעיר לטורנלסטלה נמאסו החיים המשעממים במצולות, ולכן, היא עזבה את הבית והסתובבה בקרב בני האדם. כך נעשתה בעצם ל"אלפית אפלה" בקרב בני מינה.
הסיבה השנייה הייתה, שמי שצחק על טורנלסטלה בגלל שהיא אלפית, או על עורה הירוק, לא נשאר בחיים למשך הרבה זמן.
חבריה של טורנלסטלה כינו אותה בשם "טורי".
כמה ימים אחרי שעלתה טורי אל פני השטח, לקח אותה תחת חסותו האדם השני היושב בעגלה - ראמפ.
ראמפ היה אדם בגיל ה־60 המאוחרות שלו שניהל גילדות גנבים ברחבי האימפריה. אבל למרות שהיה אדם זקן - כוחו של ראמפ היה כשל נער צעיר וחזק.
ראמפ ניצח בקרבות רבים מחוץ לגילדות ובקרבן, וכמעט כולם סמכו על השיפוט שלו.
לעומת בת החסות שלו, ראמפ שרק להנאתו, מחכה שיגיעו אל היעד.
"אתה באמת חייב לעשות את זה?" שאלה טורי.
"אני משועמם," מחה ראמפ.
"יש לי הצעה - תעשה מה שקיילי עושה," אמרה טורי, "היי קיילי, יש לך אולי איזה קסם שיכול לגרד לי בראש?".
קיילי, הנוסע האחרון והצעיר מכולם, ישב בצורה מזרחית על העגלה בעיניים עצומות, מתעלם מכל מה שקורה סביבו.
קיילי היה בן למשפחה של דרואידים בכפרים הרחוקים, ורק לפני 3 שנים פרש מחיי הבדלנות ועבר לחיים של בן עיר, תחת חסות ראמפ שראה בו פוטנציאל.
שלושת האסירים נידונו במשפט אתמול למאסר עולם, בעבור גניבת איזה ספר קסום וחשוב, והבאתו לאיזשהו מכשף...
הטענה היחידה שהייתה לראמפ במהלך המשפט: "הסיפור לא כל כך מדוייק".
"אני עוד רגע משתגעת!" צעקה טורי, "אם אתם רוצים להרוג אותי - תהרגו אותי עכשיו!".
הכרכרה נעצרה.
"אנחנו לא במקום הנכון", אמר קיילי ששתק מתחילת הנסיעה עד אז.
טורי הביטה דרך הסורגים וראתה שהם באמצע יער כלשהו, ממש לא קרוב לבית הסוהר, ואז שאלה, "איך ידעת?"
"מה זה משנה, את בין כה וכה לא מאמינה בשטויות שאני אומר..." אמר קיילי בלגלוג.
"אולי שכנעת אותם?" הציע ראמפ.
דלת הכרכרה נפתחה ואליה נכנסה אישה צעירה בעלת שיער בצבע גזר, לבושה בבגדי מסע בצבע תכלת.
האישה הביטה בשלושתם בעניין ואז אמרה: "שמי הוא ליבאסי, אני נזירה ממסדר הנבדלים, בואו איתי אם אתם רוצים להישאר בחיים".
--*--
"אוכל! אני רואה אוכל!" אמר דרק.
הם נחתו ליד שדה שנראה נטוש וסדריק נפל מגב הדרקון על האדמה.
הדרקון הסתער על השיחים של החסה וקרא "איזה טעים! אתה חייב לנסות!".
"אני אוותר הפעם" אמר סדריק, שעדיין סבל מכאב גב עקב הנפילה.
"אתה מפס... אהההה!" דרק בכאב.
חץ ננעץ בכנף של דרק והוא קרא בכאב.
"עכשיו תפסתי אותך, מכשף!" נשמע קול מבעד לשיחים.
המשך יבוא...
תגובות יתקבלו בברכה!
תגובות