היום יום כ"ו בחשון, תחילתו של חורף שנת התשע"ד. אני יושבת אל החלון. מבעד לתריס הפתוח מבהיקים אלי ברקים תכולים, החוצים בסערה שמיים שחורים ששוליהם מאדימים כבליל-קרבות. ברדיו שר אריק לביא על ההולכים אל הסלע האדום וקולו מצמרר את הגוף.
חודרות הן פנימה טיפותיו של יורה זעוף, והוא אפוף אונים ועוז. מבעד לפתח החלון חודרות הן, ומבעד לעור אל רבדי רוחי.
תעצומות השמים ברעמים מרעידים את לבבי הנשבה באהבת האדמה הזו, שאד הצמאון בוקע כעת מסדקי יובשה.
אני מביטה בכל אלו, ואין כוכב, אף לא ירח.
והעננים, נחלצים הם סוף-סוף לעזרתה. להרוותה, משרואים הם כי סאת הייסורים קצה ועמה הרעב והחיים משוועים אליהם.
נרגעת האדמה ומרימה בתודה עיניה אל ריבון העולם הסוחט על פניה נוזל מחייה. כעת תוכל היא לשוב ולהצמיח עשב, להשביע את הפועלים עבורו. ועבורה...
אני מביטה ובנפשי האהבה תופחת---
כל רצוני כעת הוא לקום, במרץ לקום ולצאת ולעמול מבלי לפוש. לראות כיצד ירווח לה משתרגיש בידיים ההופכות בה, חופרות עודרות ומעבדות, מנכשות ומלטפות... וכשתראה שישנן עוד עיניים המצפות כלות לחזות בירק פורח, בפרי העסיס לשובע. שישנו עוד הלב החפץ בה, המתרחב מריחה הרטוב.
אהובתי שלי, היחידה. לנחמך הנה באתי
תגובות