היא עמדה איתנה
זקופה ומכונסת,
עוצמת את עיניה וזוכרת
את רגעי הילדות,
פיסות כאב וחרדה.
אינספור נקודות
אפורות-לבנות,
שמסתחררות בניסיון נואש
ליצור תמונה.
חלק ממנה נשאר שם,
בין כותלי הבית הישן,
מול אלה שחתמו בה לנצח
צלקות אדומות.
וברצון עז להסתירן,
היא פותחת את פיה בשיר-זעקה,
אינספור תווים אפורים-לבנים,
שיוצרים מנגינה גבוהה,
אצילית ומתקנת,
מול ילדותה ההרוסה.
שברי רגעים,
שברי תקוות,
ומהם לבנות חיים משלה,
צבעוניים יותר,
ולהעניק לילדיה,
ילדות מאושרת.
תגובהתגובות