יצירות של isaac017

צליל פעמונים
לב הנשמה המרחפת
עולמות נסתרים
בינה, דעת ותהיות
והנשמה יורדת
עוברת את שבעת הרקיעים
מסע בלתי רצוי
מסע בלתי נמנע
והיא זועקת
מתחננת על נפשה
להישאר קרובה לאינסוף
תלישה, קריעה ממקור המקורות
ולרדת לרדת
ולהיכנס לגוף
בכי וצער
מצפה לרגע
בו תהייה חופשיה
בין כאב והתעלות
בשר ודם
אסירה
אוספת ניצוצות
ולביקורים חטופים בלילה האפל
היא טועמת שוב מהאינסוף
וחוזרת בבוקר
עד ש...

היא עמדה איתנה
זקופה ומכונסת,
עוצמת את עיניה וזוכרת
את רגעי הילדות,
פיסות כאב וחרדה.
אינספור נקודות
אפורות-לבנות,
שמסתחררות בניסיון נואש
ליצור תמונה.
חלק ממנה נשאר שם,
בין כותלי הבית הישן,
מול אלה שחתמו בה לנצח
צלקות אדומות.
וברצון עז להסתירן,
היא פותחת את פיה בשיר-זעקה,
אינספור תווים אפורים-לבנים,
שיוצרים מנגינה גבוהה,
אצילית ומתקנת,
מול

עניים שקופות המביטות אל האינסוף,
אל קו האופק הרועד והמרטיט,
כשהבריאה כולה מרקידה את הצללים,
בערבוביה של אור וחושך.
עניים טובות המביטות אל הפנים,
שם צפונים סודות רבים,
בניצוצות הראשונים של אור הבוקר,
כשהרגש קורע את כל הקליפות,
בפראיות.
ואת עומדת קשובה לרוח,
נושמת ובולעת כל פיסת תכול ולובן,
מאבדת את תחושת הזמן,
וענייך פונות אל האור המסנוור,
כשתכלת ולבן הם צבעי הלב.
עניים עצומות מבט פנימי,
חשבון נפש.

פרולוג

היא הייתה אמורה לשחק בחבל... וזה הכל.
היא הייתה אמורה לסדר את הבובות על מיטתה ולארגן להן מסיבת תה... וזה הכל.
אך הדברים התגלגלו אחרת ונראה שהמבוגרים שבחייה שכחו שהיא בסך הכל ילדה. היא תמיד חזרה אל ממלכתה הקטנה: החדר הכחול - כך כינתה אותו. שם מצאה מרגוע לנפשה העייפה, המבוהלת.
היא חלמה על בית אחר, בית עם ילדים צוחקים ומרעישים, עם הרבה מוזיקה וחיים. אך החדר הכחול היה שקט... תמיד שקט. דממת מוות שהופרה על ידי קולות של הוריה... קולות... הרבה חושך וצליל צורם, חריקות הלב... המבוגרים האמורים להנחות אותה, להכין אותה לחיים.
היא חייה את הרגע, שורדת את הפחד, שורדת את אטימות הלב... ולא מבינה, לעולם לא מבינה את תנודות מצבי הרוח של אמה, האיומים... השיגעון שהפך להיות חלק מחייה.
אהבה ושנאה.
ילדה תלושה שמרחפת בין העולמות ומשתדלת ליצור לעצמה, שם בחדר הכחול, עולם דמיוני משלה, ציורי, צבעוני, עם צלילים קלילים ויפים - עולם שבו תוכל למצוא מכסה בימים הקשים, הסוערים, אל כנפי הדמיון. שם תפגוש דמויות שיצרה במו דמיונה, בת צחוק על פנן, תמיד מוכנות להבין, להקשיב ובמיוחד... לאהוב.

אל עולם האור
מרגוע לנפש,
שם תצעד הנערה
אחרי האמת.
אל פחד מהלא נודע,
כי כל העולמות כולם הם חלק ממך.
ינקת אמונה,
האם שכחת?
חזרי בתי,
חזרי
אל עולם האור,
מרגוע לנפש
שם תצעדי
אחרי האמת.

ספקות
עומדת אני מול האור החזק,
עומדת ונותנת לניצוצות לחדור אל הפנים,
לזעזע את נישמתי הרדומה, המצפה, השואלת
היכן יוביל יצרי את חלק האלוקים ממעל שבתוכי.
אוספת אני חלקים,
פיסות כאב, פיסות חיים מהולים ברגעי שמחה,
ועולה באפי ריח האדמה הספוגה בגשם או בדמעות,
זורעת מילים מסביבי,
הייתכן?
ובסערת רגשות בצבע הלילך
אני צובעת את ציור חיי,
בועטת בחוזקה בספקות
וממשיכה הלאה.