היי, ערפל. היא מקדמת אותו בברכה, נכנסת אליו ללא היסוס, צוחקת אליו ועליו.
את מפריעה לי, הוא נוהם אליה.
במה אני מפריעה לך? להשתלט על העולם? אתה גם ככה לא מסוגל.
הוא מכחכח בגרונו האפרורי, עד שמוצא את הטון הנכון.
בטח שאני יכול - אומר הערפל בקול סמכותי כל כך שהיא צוחקת - אני יכול, רק לא רוצה. נו באמת, מה כבר אעשה בכל העולם. ומיד הוא מסתלק לו, להחשיך מקום אחר.
פחדן - היא מצחקקת בינה לבין עצמה. ברח כשרק התחלתי לדבר. אין בעיה.
יומיים אחר כך הוא חוזר - בכל זאת, חורף - נוטף מים מרקדים. הוא חוסם כבישים, מניח לילדים להאבד בתוכו וצוחק צחוק גדול ורועם על בני האדם הטיפשי שנשארים תמיד באותו מקום ---
היי, אתה! קורא אליו קול.
אני? הוא תוהה.
כן.
מה.
תסתכל עליי. תקשיב ותסתכל!
אוי לא, שוב את.
כן.
מה, הוא נאנח.
הפחדת את אחי הקטן עד מוות!
הוא מת?! נבהל הערפל. מצטער, לא התכוונתי.
טיפש, זה רק ביטוי.
אה, הוא מצחקק. השמים עונים לו כהד.
אתה יכול לצחקק, היא אומרת עם ידיים על המותניים, אבל אל תצחק כל כך בקול. יאללה ביי. והיא הולכת, רוקעת ברגליה רק כדי לעצבן.
וכך זה נמשך, לכל אורך החורף הזה, שהיה ארוך כל כך.
יום אחד היא פשוט מתיישבת על הבוץ שעוד לא התייבש, תולשת מתחת לסלע רקפת נחמדת מאוד, ושותקת.
מה העניינים. הוא אומר יותר משואל. יותר דורש תשובה.
היא כותשת לרקפת את כל עלי הכותרת לפני שהיא עונה לו: מה אתה חושב שאני?
סליחה? הוא שואל בזהירות. הוא כמעט אף פעם לא שאל.
איזה תכונות אתה רואה בי?
הוא מכחכח בגרונו. הממ... האמת היא ש... אני חייב לזוז. קוראים לי למקום אחר.
הערפל מתפוגג במהירות, מותיר אחריו ילדה-נערה מאוכזבת ורקפת מעוכה.
כשהוא חוזר, היא לא ניגשת אליו.
היי, את. הוא קורא לה מליון פעמים. בפעם המיליון ואחת היא עונה סוף-סוף.
מה.
כלום, רק בדקתי שלא בלעת את הלשון.
אי אפשר לבלוע את הלשון, היא מתריסה.
טוב, אז מצטער על ההטרדה. רוצה לשחק? הוא מוסיף אחרי שתיקה קצרה.
לא.
טוב, אפשר לשיר שירים.
אפשר גם לשתוק - היא עונה בגסות.
אפשר, הוא עונה לה - אבל זה ממש לא נחמד.
לא אכפת לי, אני נהנית מזה.
והוא שותק כמו ערפל טוב. נשאר שם לבדוק אם היא צריכה משהו.
תגידי - הוא פותח אחרי שעות של שתיקה - מה יש לך. בתור ערפל אפור ביותר אני אומר לך - זה לא טוב להיות אפורים כל הזמן.
אז אולי תשנה מקצוע, היא מציעה לו באדיבות שמכסה על הציניות.
אבל זה התפקיד שלי. זאת האישיות שלי.
נו, גם שלי ככה - היא מתווכחת.
לא נכון. לך יש אישיות שמחה. צהובה-אדומה. כתומה בעצם.
אתה לא מבין כלום.
אני כן. פגשתי יותר דברים ממך. הוא מקיף אותה מכל עבר. כמעט חונק. את סתם לא יודעת מי את.
אני כן! - היא קופצת - אני רצינית אבל גם שובבה, ולפעמים אני קוץ אבל בדרך-כלל אני פרח, ככה אני חושבת. ואני רכלנית ארצית כמעט ועצלנית לפעמים, אבל אני משתדלת להקשיב להורים שלי ולכבד את האנשים שסביבי
היא עוצרת לנשום,
וקשה לי המון פעמים אבל אני מתגברת, אדון ערפל. באמת שאני מתגברת ואחר כך צוחקת על זה בהמון מאמץ. ואני משמחת ואני --
רגע רגע, הוא עוצר אותה פתאום. תגידי - עוצר אותה אדון ערפל בקול רך - למי את מנסה לשווק את עצמך?
היא צונחת חזרה למצע הבוץ הרך. לעצמי, היא עונה בשקט.
ושוב הוא שותק.
תגובות