פצע שלא החלים

קטע שכתבתי בתשעה באב בעקבות הגירוש מגוש קטיף

9 שנים אחרי אני מסתכלת בסרטים, רואה, מתגעגעת למקום ההוא ומאמינה שעוד נשוב, 9 שנים של כאב של פצע בלב שעדין לא החלים, אני זוכרת אותי שם, ילדה קטנה בת 4, זוכרת את החילים, את הצעקות את הבכיות ואת התכנונים, אומנם לא גרתי שמה אלא הייתי מהמשפחות שבאו לחזק, אך בחמש השבועות שהייתי שם ליבי נקשר למקום, לאנשים. נכון, הייתי אז ילדה קטנה אז תשאלו אותי מה את זוכרת? מי יכול לזכור דברים שהיו לו בגיל 4? אז תדעו שאני זוכרת! נכון, את רוב הדברים שקראו לי בגיל 4 איני זוכרת אבל אני שואלת אותכם: טראומות אתם זוכרים? זאת בשבילי טראומה! ולכן אני לא שוכחת- זוכרת הכל אל אף שהייתי בת 4
 
 ועכשיו, 9 שנים אחרי, אני בת 13, צופה בסירטונים של הגוש וליבי נצבט, הדמעות זולגות ואני מבטיחה לעצמי אם אז הייתי יותר גדולה הייתי יושבת על הספה ולא זזה! שיסחבו אותי אני לא זזה מהארץ שלי! אך כל זה רק הבטחות, חלומות שכבר לא רלונטים, והדמעות ממשיכות לזלוג, זולגות כנחלים ואני זוכרת, זוכרת ולא שוכחת! ויודעת ומאמינה שעוד נשוב!!!