יצירות של הלב והמעין.

"אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפריה יחוננו"
תשעה באב, תשע"ז. השיר הזה לא מפסיק להתנגן לי בראש,
פעם עם דמעות, פעם כשיבשו כבר.

שלחו לי היום משהו יפה:
תשעה באב זה היום היחיד שאנו צריכים להתאבל רק בשביל ה', לא בשבילנו, כי לה' אין בית.
במהלך השנה הוא אומר לנו להיות בשמחה על אף החיסרון, אבל היום להתאבל על צער השכינה, כי לה' אין בית.
זה יפה.
אבל לא מבינה איך אפשר.

תמונות מעומעמות עוברות לי בראש, תמונות מלפני 12 שנה.
דלת נעולה, צעקות מפי אישה בוכה, חיילים עם מדים ירוקים ווסט כחול, ואבא יושב על הרצפה, בוכה.
ומיד אח"כ, כמו בסרט נע חולפות עוד תמונות, חזקות, בהירות, זכורות, ולא לטוב.
עוד הפעם חיילים מפנים, עוד הפעם נערים מתבצרים, עוד הפעם הורים בוכים, עוד הפעם ישוב פונה.

הדמעות מתחדשות,
דמעות על זכרונות מעומעמים, דמעות על זכרונות עכשווים,
דמעות על עבר, על הווה, על עתיד.
דמעות על חורבן בית.
עכשיו מתחילה להבין קצת מהזה כשל-ה' אין בית.

אבא, תרחם ציון, כי רצו עבדיך...

נשמות. נשמות גדולות. כלואות בתוך גוף. מרוב עוצמת הנשמה הוא לא יכול לשאת אותה. כלאות בתוך גוף חולה.
גוף חולה. נפש חולה. נשמה הכי בריאה שיש.
חולי נפש.
וזה כואב, זה עצוב ואולי יכול להיות גם משעשע, מרגיע.
הם יצעקו אחד על השני. יצחקו מהמשפט הכי מפגר. יקראו לעצמם רבנים. יגידו על השני מג'נון בעוד שהם כאלה. יקראו למקום גן עדן באותה נשימה שבה יגידו שהוא אושוויץ. ישאלו שאלות שנראות הכי מפגרות אבל יש בהם כ"כ הרבה עומק.
אפשר לחייך מהצד, להבין שהם חולים, לשמוע למה שהם מדברים ולהשאיר את הדיבורים מאחוריך, כי הרי אלו דיבורים ששייכים לחולים.
ואפשר להסתכל עליהם, ללמוד מהם כ"כ הרבה, לפתוח אוזניים, ולהקשיב. להקשיב באמת, להקשיב מעבר.
כי אצליהם זה לא הפה שמדבר, זה לא הבטן ובטח שלא הגוף.
אצליהם הנשמה היא שמדברת,
והיא, הכי בריאה שיש.

ובמעמקי הנפש
עוד נשאלת השאלה
היכן אתה?
לאן נעלמו עיקבותיך?
עד מתי אמשיך ליפול ולקום
עם לב יבש, אטום.

ובמעמקי הנפש
עוד מתחוללת מהומה
מי אני? לאן?
ואור בקצה המנהרה
ודמעות, ורסיסים
וים של פנסים.

ובמעמקי הנפש
עוד מקננת התקוה
יום יבוא
ואמצא את דרכי בחזרה
אל מחוזות רחוקים
ותשובות למקומות לא פתורים.

הפחד הזה שעוצר אותך פתאום
מהיכולת להצליח, לחלום
מלנסות
מלא לעשות
מלהשפיע
מלא להפריע.

הפחד הזה שעוצר אותך מהחיים
מלהתמודד עם קשיים
מהדרך הארוכה
מהעצב, מהשמחה
מלאהוב
מהטוב.

הפחד הזה שמשאיר במשבצת ריקה
מבלי יכולת להתקדם או לחזור בחזרה
הפחד שיושב עמוק בפנים
הפחד מהחיים.

"תגידי, לא נמאס לך לחיות כל הזמן בתוך הכאב הזה?" הוא שאל
"אני?" השבתי בפליאה
"את רואה פה עוד מישהו?" ספק שאל ספק אמר
"לא" עניתי והרכנתי את ראשי
"יפה,לא נמאס לך?"
"לא יודעת... וחוץ מזה מי אמר שזאת אשמתי?"
"מי אמר שזאת אשמתך?!" שאל בנזיפה קלה "את זאת שמתעקשת לחיות בכאב הזה, את זאת שלא באמת מנסה לצאת ממנו. זה כאילו נותן לך כח ועושה לך טוב, אבל ביננו את יודעת שזה לא. איפה כל השמחה

קטע קצת מצחיק שכתבתי על יום מחייה של ילדה בגיל הנעורים, מבוסס על סיפור אמיתי
"למה אתם מאחרות, מעין?!" שואל כל יום ביומו איל הטרמפיסט בן ה- 30 את מעין. מעין לא עונה, כאילו גוזרת על עצמה שתיקה. אך בליבה אומרת: "אני מאחרת כי זה לא קל לקום כל בוקר מוקדם וליסוע להסעה ולא לאחר אותה! וחוץ מזה מי אתה שתשאל אותי את זה? אתה טרמפיסט בהסעה שלי ולא אני בשלך, ואם הנהג רוצה אז הוא ישאל אותי ולא אתה" אך כמובן

הכל מסביבה רחש וקצף, הכל היה כרוח סערה אחת גדולה, הכל היה כתהו ובהו, אנשים מסביבה כועסים, מתוחים. והיא עומדת שם, מבולבלת, הכל בתוכה התערבב זה בזה, הכל בתוכה בער. והיא אינה יודעת מה לעשות עם עצמה, היא מרגישה שעוד רגע והיא מתפוצצת, אך אין לה את האומץ לספר, אין לה את האומץ לשתף.
ואז היא קמה, מתאוששת וממשיכה הלאה אך עד מהרה היא מוצאת את עצמה באותה סיטואציה כמו בתחילה. וזה לא קורה פעם או פעמים, זה קורה

השתיקה היא כה קשה
השתיקה מכבידה
היא חונקת
היא כובלת
אני רוצה לענות אבל לא מצליחה
אני מוכרחה להגיב אבל לא רוצה
והיא, קשה
בנתיים אני שותקת
שתיקה רועמת
מחכה לאומץ לענות
מחכה את השתיקה להעלים, לכסות

פרידות. המון פרידות. אני נתקלת בהם יותר מידי, ועכשיו...
אני נוסעת באוטובוס, מביטה בדרך החולפת על פני,
אומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה...
והפלאפל שמאחורי התחנה, ששירת אותי נאמנה ברגעי מצוקה,
קונה עוד אחד אחרון ואומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה...
והשעון, שמחוגיו על השעות הקטנות ואני פוסעת ברחובות,
מסתכלת, אומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה...
והנהג, שהסיע אותי שעות ארוכות, בגשם, בשרב, בכל מצב,
אומרת שלום, נפרדת, זאת הפעם האחרונה...
רגל יורדת, ועוד אחת,
דלת נסגרת בפעם האחרונה.
נגמרה השנה.
שנה שחלק ראו בי כמטורפת, אפילו אני.
ואולי אני באמת כזאת,
לא לוקחת פרופורציות, נלחמת, מתאבדת,
מגשימה חלומות.
והיו שתמכו, שעודדו, שדחפו, שליוו,
שעזרו לי להיות מטורפת,
שעזרו להגשים חלומות.
לכו גם אתם אחרי החלומות שלכם, תרדפו אחריהם, תרוצו אליהם.
ואתם עוד תמצאו את מי שיתמוך, שיעודד, שידחף קדימה.
ותמצאו גם כאלה שירימו גבה, יביטו בפליאה.
והכי חשוב תמצאו את עצמכם.
נגמרה שנה, בדרך אל המטרה.

לך,
לך לך אל דרכך, לך לך אל מסלולך.
לך,
תבנה את עצמיך, את שאיפותיך, את עתידך, את אישיותך.
לך,
תגלה עולמות חדשים, תכיר אנשים, תקשיב לצלילים, תחבק אבנים.
לך,
תבין דברים, תסיק מסקנות, תפתח הבנות, תחדש מחשבות, תצמיח רגשות.
לך,
לך לך.
אך אל תתרחק יותר מידי, תשאר קרוב.
אני אצפה בך, אשמור מרחק, ואדאג לך,
אשמח בשמחתך, אבכה את כאבך, אכאב את משבריך, אצמח איתך,
ואחכה לרגע שתקפוץ לבקר, שתשוב, שאוכל להתקרב,
ושוב לחבק, להבין, לדבר.
ושוב לאחל
דרך צלחה.

כקילשון ביד העודר
המעיף רגבי אדמה
השובר את הגדר
כהגה ביד המלח
המסתובב לכל צד
הנעזב לבד
ככדור ביד השוער
הנזרק אל היריב
המתקבל אצל האחר
כמפתח ביד השומר
הנפתח ללא כוונה
הננטש בגינה
כבן ביד אביו
משוטט בדמו
יחד עם יולדתו

השיר נכתב לאחר הרצח במושבה מגדל- היכן שאני גרה.
לזכרם של דור, בנימין ויוסף סלע ונחמן עתיה.

פספוס,
תחושת החמצה
חיספוס,
והנפש עייפה
כל כך רציתי
כל כך ציפיתי
ובסוף פספסתי
פספסתי את ההזדמנות
אבל אולי זאת טעות?
אולי תהיה אחרת?
ואותה אדע שאני לא מפספסת

הוא ראה אותם לקרונות נדחפים
הוא ראה אותם ממנו הולכים
אבא, אמא, האחים והאחיות
מצטופפים בתוך הקרונות
הוא ראה עוד רבים כמותם
שנפרדים מבני משפחתם
נפרדים בעל כורחם

והוא עומד שם ילד קטן
ילד שזה עתה סיים את הגן
רואה איך מתפוגגים חלומתיו
נפרד בדמעות ממכירו
מי יודע מתי ישוב לראותם
ואולי זה הפעם האחרונה שלו איתם

אם אכן כך יקרה הוא מבטיח
שאותם

שיר שכתבתי לפני מציאת שלושת הנערים ז"ל

תחושה של חוסר ודאות
תחושה מעורבבת בדאגה ועצבות
אם מחכה לבנה
אך הוא איננו בא

היכן הוא נמצא?
זאת לא תדע
האם הוא בחיים?
גם את זה לא יודעים
והאם עם כאב ואמונה חזקה
מאמינה שבנה יחזור אליה בחזרה
והכאב הוא לא רק שלה,
לא רק של משפחתה
אלא גם של כל עמה
שכ'כ התאחד בזכות בנה

אי שם, ילדה,

שיר שכתבתי על יהונתן פולארד

שם, מעבר להרים
בתא חשוך, של הפושעים הכי גדולים
יושב יהונתן, אחינו
שסיכן את חייו בשבילנו
ושאנו חייבים לו את חיינו
יושב והוא חף מפשע
יושב כבר 30 שנה

ואנו את סדר יומינו ממשיכים
לפעמים לא מספיק בשבילו עושים
ופעמים אותו שוכחים
'איך נפלו גיבורים?'

ואולי טעות בדברים
כי יש חלק שלשחרורו מתאמצים
אך הם לא מצליחים
לא

קטע שכתבתי בתשעה באב בעקבות הגירוש מגוש קטיף
9 שנים אחרי אני מסתכלת בסרטים, רואה, מתגעגעת למקום ההוא ומאמינה שעוד נשוב, 9 שנים של כאב של פצע בלב שעדין לא החלים, אני זוכרת אותי שם, ילדה קטנה בת 4, זוכרת את החילים, את הצעקות את הבכיות ואת התכנונים, אומנם לא גרתי שמה אלא הייתי מהמשפחות שבאו לחזק, אך בחמש השבועות שהייתי שם ליבי נקשר למקום, לאנשים. נכון, הייתי אז ילדה קטנה אז תשאלו אותי מה את זוכרת?

ראיתי אותה, שם, עומדת לבדה, ילדה קטנה, תמימה, קצת מבולבלת. נראה כאילו היא מחפשת משהו. ניגשתי אליה ושאלתי אותה לשמה, היא לא ענתה לי רק חיכה חיוך מתוק וקצת בישן. הושטתי לה את ידי והיא הושיטה לי בחזרה, עיניה הקטנות, הירוקות בחנו אותי במבט מסוקרן ותמים. "מה את מחפשת?" שאלתי אותה. בהתחלה לא ענתה אך אח"כ אמרה בכל מבוייש "אמא". את אמא היא מחפשת, אמא נעלמה לה, היא רק הסתכלה רגע אחד על הצעצועים שבחלון הראוה

לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות איבה (שיר שכתבתי שנה שעברה)

הם הלכו למלחמות ולא שבו
החילים, כ"כ צעירים מתו
להפרד הם לא הספיקו
וכך גם אנחנו

חיילים שכל החיים היו לפניהם
ובבת אחת נגדעו חייהם
והכל בגלל שרצו לשמור על המדינה
המדינה שאהבו בלב ובנשמה
בזכותם עכשיו ילדים משחקים ברחובות
ואנשים הולכים לקניות
בלעדיהם זה לא היה יכול לקרות

וכמובן

שיר שכתבתי על סבא שלי ז"ל כשהיה חולה, שיר שנכתב באמת מהלב

הוא שכב שם במיטה
עם מכשירים בקושי לדבר יכול
ואני עומדת לידו, בו מביטה
"מה את רוצה להגיד לו?" שואל אבא
ואני אומרת מילה אחת: תודה!
תודה על הכל סבא!
זאת הייתה תודה של חשש, של פחד
שזהו, זה הסוף
אבל זאת הייתה תודה אמיתית
תודה עם כאב
תודה מהלב
ואחרי התודה בלי קול ביקשתי
סבא בבקשה תשאר איתי!
ואכן

במפל המים זורמים
מים צלולים, מים נקיים
לפעמים רגועים ושקטים
ולפעמים רוחשים וקוצפים
אך הם תמיד ישארו אותו המים
כך גם האדם
לפעמים שלו ורגוע
ולפעמים מתעצבן כאילו הוא סיר המבעבע
אך תמיד ישאר אותו אדם
בגופו יזרום אותו דם...