לחיות בכאב

"תגידי, לא נמאס לך לחיות כל הזמן בתוך הכאב הזה?" הוא שאל
"אני?" השבתי בפליאה
"את רואה פה עוד מישהו?" ספק שאל ספק אמר
"לא" עניתי והרכנתי את ראשי
"יפה,לא נמאס לך?"
"לא יודעת... וחוץ מזה מי אמר שזאת אשמתי?"
"מי אמר שזאת אשמתך?!" שאל בנזיפה קלה "את זאת שמתעקשת לחיות בכאב הזה, את זאת שלא באמת מנסה לצאת ממנו. זה כאילו נותן לך כח ועושה לך טוב, אבל ביננו את יודעת שזה לא. איפה כל השמחה שיש בך?!"
"כן, יש בי גם שמחה..."
"אני יודע! בגלל זה אני אומר. אני זה שרואה אותך עם חברות צוחקת ושמחה ופתאום שאת לבד את מתעקשת להכנס לתוך הכאב הזה למה את עובדת על עצמך?"
"ואולי אני עובדת עליהם?"
לא, את לא.שנינו יודעים שאת אדם שמח ואת סתם נסחפת אחרי העולם. למה קשה לך לקרוא דברים עצובים שכתבו או לראות אנשים עצובים? אולי גם בגלל שאת קצת מזדהה אבל בעיקר כי את אדם שמח שלא רוצה את כל הסבל הזה והעצבות הזאת. אני צודק?"
"אולי"
"רק אולי?"
"טוב, אתה צודק. ודרך אגב גם הם צודקים, הרבה יותר קל להביע בכתב את העצב יותר מהשמחה". 
"אז קחי את זה על עצמך כאתגר"
"טוב, אני אנסה, אני לא מבטיחה כלום." שתקתי קצת ואז שאלתי אותו: "ומה הלאה?"
"את תקומי, תתאוששי ותמשיכי בשמחה וכן, מותר לפעמים ליפול לרגעי משבר אך צריך לזכור לא להסחף איתם, לא להתקע בהם אלא לתת לרגשות להיות בתוכך ואז עוד פעם לקום ולהמשיך אבל לא להמשיך בלית ברירה אלא להמשיך מתוך ידיעה שיש מטרה לחיים ויש בהם שמחה ולהתמקד בשמחה הזאת אחרי הכל יש כאלה שחייהם פחות טובים משלך." ואז פתאום הוא שתק אבל אני רציתי לשאול אותו עוד, הסתכלתי סביבי, לא היה שם אף אחד, ואז הבנתי שזה היה הקול שבתוכי שגילה לי מי אני באמת.