ברגע של דמעות נעלמות לראש אשמורות...
האם אפשר להסביר את הסיבוך הזה?
האם אפשר לפרוש כאן את אינספור הפרטים המקיפים ומרכיבים את סיפור חיי המשוגע?
האם אפשר לבקש ממך קצת מקום שקט שבו אוכל לפרט ולפתוח
את המקום המדהים ביותר שלי ותוך כדי גם המקום הכי מכאיב שאי פעם הכרתי בעולם?
פצוע ומבוהל, פלוץ.
אז אנסה בכל מקרה.
אבא טוב! נולדתי עם נטייה חזקה.
זה כואב עד מוות. לפעמים זה פשוט לופת ומסובב אותי כמו פורפרה.
אף אחד לא שומע. אף אחד לא רואה. איך שהקול הזה לא מרפה.
משחר ילדותי התרגלתי לשמוע אותו בועט לי בלב. מתגעגע.
במשך השנים הוא הושתק. אני בעצמי השתקתי אותו.
האבסתי אותו בתחליפים משכרים. משכיחים.
שמתי לו מוצץ גדול גדול, רק שיסתום את הפה,
והוא נרדם כך. מזיע ומוזנח. עייף ויגע.
וחשבתי שהוא הרפה. פיתחתי קולות אחרים. דהרתי עמם אל מעבר לקשת.
קמתי ונפלתי. חשתי סיפוק. חשתי אכזבה וצער. חייתי את חייהם של החלומות האחרים.
חיי המרדף. חשבתי שמסרתי נפשי. חשתי גאווה בכל פעם שדחפתי לו תמוצץ יותר עמוק.
אבל ההד שלו נשמע. ומשאיר רושם. אמנם הוא הפסיק לצרוח ולאחר מכן הפסיק לדבר.
וכי איך יעיז לפתוח פיו מול אורות השליחות ומסירות הנפש?
אבל הוא ממשיך עד היום לרשום. בשקט בשקט דוקר לו כאב חד של געגוע את בשרי.
בשרי שרחק כל כך ממקור מחצבתו. והקולמוס ממשיך לרטוט לו על לוח ליבי.
כותב את געגועיו, רצונו. ומילותיו מתגנבות אל ליבי בדמות חלום ישן-חדש.
חלום שמזמן מזמן שכחתי.
מצייר הוא בידי אמן את העתיד.
העתיד שתמיד אמרתי שאגיע אליו יום אחד אך חיי שעתי אינם מצדיקים אותו .
הוא מצייר יפה ובסבלנות. עד יום שבת אחד.
הרגשתי שקולו מתגבר והוא מעין מצא את תאומו החיצוני.
בתוך האוהל הזה הוא איים לפרוץ.
הוא ירה לכל הכיוונים כדורים של כיסופים.
אף אחד מבחוץ לא ידע וספק אם אני התייחסתי לקולו ברצינות. אחוז טירוף הוא התרוצץ לי בפנים.
לא היתה לו מנוחה. והרגשתי שקיבלתי חמצן. חמצן של שאיפה עמוקה יותר, רחוקה יותר.
מאז- אני מחוייבת לשמוע את הילד שבתוכי. מוצאת את עצמי יושבת מלטפת ראשו ובוכה איתו ביחד,
על כל הזמן שדילגתי מעליו, שחשבתי שהוא סתם מתעסק עם קשקושי ילדות.
ולא הבנתי שזו מהותי.
החלטנו שנינו- נלך ביחד.
גם אם המציאות לא מאפשרת את זה.
הרי נולדתי לחיות בטבע, וזה חתום.
תגובות