יצירות של גל אדיר

אתה.
סתם ביום שישי מהביל אחד.
האמת? רציתי לישון בנסיעה הזו, מתה מעייפות. לא יכלתי.
באוטובוס, ביציאה, בינות לבנייני הסודאנים מביטה בנוף המקיף את התחנה המרכזית,
הגיעה לפתחי בקשה קטנה לשיחה דחופה.
הושטתי את הפלאפון . בשמחה, למה לא, מה אכפת לי?
לא שיערתי בנפשי מבטיחה לך.
בצד השני לא היה מענה, שאלת אם אפשר להתקשר שוב במהלך הנסיעה.
הסכמתי. ישבת לפניי במושב ופתאום הסתובבת

צוֹד צָדוּנִי כַּצִּפּוֹר, אֹיְבַי חִנָּם: צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי, וַיַּדּוּ-אֶבֶן בִּי.

כבר נהיה חשוך. העלטה פורשת כנפיה על הרחובות הצרים.
הילדים נעלמים. מתוקה היא שנת העמלים.
עכשיו עולים על הבמה שחקנים חדשים. הבמה הזאת. ישנה. מוכרת. שחוקה.
בלאט מגיחות הדמויות הראשיות מהחדרים האחוריים.
מתקדמים בסמטאות המטונפות אל קדמת הבמה.
והבמה אפופת עשן. המשחק כאן ברור-
יש מלך

ברגע של דמעות נעלמות לראש אשמורות...

האם אפשר להסביר את הסיבוך הזה?
האם אפשר לפרוש כאן את אינספור הפרטים המקיפים ומרכיבים את סיפור חיי המשוגע?
האם אפשר לבקש ממך קצת מקום שקט שבו אוכל לפרט ולפתוח
את המקום המדהים ביותר שלי ותוך כדי גם המקום הכי מכאיב שאי פעם הכרתי בעולם?
פצוע ומבוהל, פלוץ.
אז אנסה בכל מקרה.
אבא טוב! נולדתי עם נטייה חזקה.
זה כואב עד מוות. לפעמים זה