מכתב (מבויים) מחוזרת בשאלה לחברתה מהמדרשה.. יש בו קצת מן האמת לגביי (לפחות התיאור של התפילה מול ה.. אבל כל השאר לא ממש) ולדעתי הוא מביא פאן אחר של תופעת החזרה בשאלה, פאן אמוני. כי כמו שידוע, הטענות כנגד החוזרים בשאלה הן שפשוט לא התחשק להם לקום כל יום לתפילה.. לברך על כל דבר.. להתלבש צנוע.. לא התאים להם, העול של הדת.. אבל לפעמים זה לא בגלל זה. והיו דברים מעולם. אז מספיק לברבר הרבה, הנה המכתב:
שרה יקרה!
תקשיבי. אני ממש רוצה להתפלל. מ-מ-ש! אני זוכרת את התחושה העילאית הזו שהיתה אופפת אותי אחרי תפילה ככה טובה, מהלב, כמו שאומרים.
אבל זהו. אני לא מצליחה לחזור לתחושה הזו. בואי אני אתן לך דוגמא. זוכרת את הטיול שלי להרודיון? אוקי. אז את הטיול התחלנו אני וחברה שלי מהתיכון בשעת בוקר די מוקדמת, שעדיין היה שקט ברחובות ואווירה כזו רוחנית-ערטילאית..
אני וחברה שלי תיכננו שנתפלל לשם שינוי (בתכל'ס היא הרבה פחות דוסה ממני), כמו שעושים באולפנא לפעמים, שיוצאים לטבע להתפלל..
והתחלתי להתפלל. מולי מתנשא במלוא הדרו, ההרודיון. השמים, אח השמים.. 'עוטים עננים ערפיליים מפיקים אור נעים..'. ממש כך! הכל היה טהור, המולת היום הקדחנית עדיין בחיתוליה, לא הספיקה לפצוע את הטבע הבראשיתי בזוהמתה. מתחתי, תהום פרושה, כאילו ממתינה לתפילתי כדי להוביל אותה למרומים. ומתחתיי, ממש מתחתיי, ניצני דשא רענן מבצבצים.
מה יותר מתאים מסיטואציה כזו לתפילה? מה יותר מחבר לבורא עולם יותר מאשר הטבע העצום שהוא ברא בכבודו ובעצמו?!
אבל אני.. אני לא הצלחתי להתחבר. ממש לא. המילים היו זרות לי, ולא בגלל שלא הגיתי אותם במשך שנה תמימה. הן היו זרות לי, כי אני כבר רחוקה. את מבינה? אני רחוקה! ר-ח-ו-ק-ה!!!!!
וזו הבעיה שלי.
התרחקתי. כי כעסתי. כי הרגשתי שאין לי למי לפנות. אבל עכשיו, עכשיו שאני כן רוצה לחזור, זה כבר מאוחר. אני רחוקה. מנוכרת. לא קשורה. ובגלל זה אני לא מצליחה לחזור.
אני בבעיה.
תגובהתגובות