ורד

וכבר כמה זמן שאיננו מדברים, נאמרות בינינו מילות צורך ואוויר, מילות שגרה ומילים סתומות.
הקיר ניצב. גבוה, יציב, שקוף ונקי.
כבר איננו חשים בקיומו כפי שהיינו לפנים.

ביתנו נקי, ללא רבב וחיים. על שולחן הבוקר העגול שתי צלחות בהירות וריקות ובניהן הקיר.
כבכל זמן, השגרה תמלא ותרוקן אותן, נלך איש לדרכו עד הבוקר הבא.
בחשבי עליך, חשה אני את כובד משקל זכוכית הקיר, את משקל חומרי הבניה ליצירתו ואת נוכחותו המגבילה בביתינו.
אני מרגישה שהקיר הנתון בנינו יצר חוצץ בליבי וכשאני ניגשת לאגפך בו, אני נתקלת בחומה ונרתעת אחור. 

אינני זוכרת את שאיבדתי.

ואתה?

כבר שנינו לא נעשה דבר בנוגע לקיר. הוא יוותר שם, יציב ושקוף. אין אנו זוכרים.

קמתי הבוקר, בחוץ סגריר והאויר קר. ירדתי במדרגות הצחות לעבר המטבח. אצבעותי לוטפות את קצה שולחן המתכת,
בזווית עיניי נראה היה לי שראיתי צבע עז.
נשאתי אותן והנה לפני פרח ענוג, ורד אדום, יחידי על צלחתי התכלכלה.

הוא עבר את הקיר.
ליבי עצר.
פתע פרץ, החל שותת ומחמם, חיוך קטן עלה על פני, זוכרת אני. זוכרת.

הבטתי בך, אוהבת. מתגעגעת.