נצחון שלנו !

ב"ה לא נשכח ולא נסלח !!

נכתב : כ"א כסלו תשס"ו.

 

"יהודה, תתקיף אש" צרחתי עליו. הוא השיב אש. אשת הרב נפגעה. להם היה יתרון גובה, מה שלנו לא הי'ה. אבל עשינו זאת. הסתתרנו מאחורי הבמה, פגיעה בול – וירידה למחתרת. אף בת לא הצליחה לפגוע בי. יהודה קיבל מכה קשה. "שמשון, תראה להן מה – זה". קולות קולולו עלו באוויר מכל עבר. הזקנים חטפו מכות ולא השיבו. חבל... אחי הקטן הי'ה אוסף סוכריות תחת אש ומעביר למסתור. משם הם היו חוזרות לעזרת נשים. חמש נשים נותרו במערכה, וניראה הי'ה כי מספרם עולה אט אַט, לאחר מספר מכות שחטפו. יהודה,חסר. שמשון הצליח לצלוף ב 4, אבל אז היו שם תשע. יחס הכוחות הי'ה 7-15 לטובתן. הפעם לא ניתן להם. החתן עמד במרכז הבמה, כשאינו יודע מה לעשות. לפתע נחתה סוכרי'ה מלמעלה, שניסתה לפגוע בו. בלי לחשוב בכלל שיגר את הסוכרי'ה אחורה. המפקדת הזמנית – הושבת. יהודה חזר לעבוד. שמשון קיבל מכה בראשו. נאלצנו להסתדר שוב שנים. כרגע 12 ממטירות עלינו אש תותחים כבדים. משגר הטופי, שבנתה אחת הבנות – עבד קשה. שמשון קם, והתחיל להפגיז את מפציץ הטופי. ידענו שברגע שיפוצץ – יש לנו סיכוי טוב. מפציץ הטופי, הי'ה בסה"כ קרטון, שבקצהו מחובר מיכל קרטון מלא בטופי. ההמצאה היתה של בן, והן העתיקו. להן הי'ה יתרון גובה. האחים הקטנים שלנו, עמדו מתחת לעזרת הנשים. כשאחת שיגרה כמה סוכריות התקרבו כמה אחים והם חוסלו. לנו היתה שיטה, ולהם גם. הן הי'ו משחררות עשר סוכריות, ילדים היו באים לאסוף בכדי להביא לנו, ונפגעים. בהתחלה רימון (סוכריות טופי המחוברות בדבק לא חזק מטרם השבת), אח"כ צרור (10 סוכריות ביחד) ואח"כ חומר נפץ אדיר, שהי'ה מתפזר לכל בית – הכנסת (אותה שיטה של הדבקה בדבק לא חזק). אנחנו עמדנו חסרי אונים, בנתים. גם יהודה וגם שמעון הופגזו. נותרו אני, יונתן, ושמואל. שמואל התעורר מאוחר. (הוא ישן בתפילה אחרי שלא ישן כל ליל חמישי. "משמר" בישיבה") בת העירה אותו, בטעות, והצטערה על כך. היתה לו שיטה. הוא הי'ה תופס את הרימונים (הוא הי'ה מגיע אליהם לפני שהתפרקו מפני גובהו), ומשלח אותם חזרה. מפעילת מפציץ הטופי היתה מנסה להפציץ אותו, אלא שאז הוא התכופף ונכנס מיד למתחת לעזרת הנשים. אח"כ הוא יצא לעזור. טופי – ענבים פגע בראשו, והוא נפל שדוד.

מפציץ הטופי שיחרר סוכריות בלי הרף. הוא נתקע עם צרור. הילדים לא הפסיקו להתלהב, ונותרו שתים. עד שהגיעה הרופאה, קרובתו של הבר מצווה מתורנות בבית חולים, ועוררה את כולן. הפעם נפגעתי אני (המפקד), יונתן, שמואל, שמשון גם נפגעו. יהודה נשאר עם אחי הקטן – ישראל, והשביעי שבחבורה, שתמיד מאחר – יוסף. נראה לי שנתנו לו שם זה כיוון שהוא עולה מוסף בד"כ. לפני כן הוא לא מגיע... יוסף מגיע לבית כנסת בקריאת התורה ורואה את מצבנו הנואש. הוא מקבל את המחסנים המלאים מידיו של ישראל. חמש פגועות בזריקה אחת. יוסף, תפציץ את הרופאה, תפציץ, והוא שם לב לרגע שהיא מטפלת במישהי, וזרק עשר סוכריות. שתים פגעו בפצועה, אף אחת לא ברופאה איזה פיספוס. בנתים, שמואל, התעורר. אני חזרתי לתפקוד חלקי. שמואל ירה לעבר הרופאה צרור. שתי פצועות קשה, אך הרופאה לא ניזוקה. "קח את המחסנית הזו, יש פה כמה עשרות סוכריות" אמר לי ישראל, ביקשתי ממנו לנסות לפגוע ברופאה. שמואל, הרים אותו והופ. נקודה טובה- הרופאה נפצעה קל. זה איפשר לנו להפגיז את האזור שוב. הנשים הפעם היו מתחכמות יותר ושלחו את הבנות הקטנות (עד גיל 5 ומגיל שלוש וחצי, בערך) לקחת מאצלנו סוכריות. המצב החדש לא הי'ה הוגן, ושוב כמה מאיתנו נפלו בקרב. מדרגות עזרת הנשים רעמו כמו חומר נפץ. הקטנטנות עלו וירדו, ירדו ועלו. הרופאה התאוששה –אלא שאז היתה צריכה לטפל בפעוטה שנפלה. מצבנו השתקם. הרופאה משותקת לזמן מה. אני כמעט חטפתי מכה. בית הכנסת נראה כאילו ירד בו גשם. רק עכשיו הבנתי איזה שקים הם פרקו מהטנדר ערב שבת, ולמה הי'ה צריך סבלים. עכשיו אנחנו סובלים. כרגע נשאר רק ישראל במערכה. עשינו ישיבת פיקוד במקום לא מספיק בטוח וכולנו השתתקנו.ישראל הזריז והרזה נכנס בין הסוכריות ולקח חופן בערך פי שניים ממשקלו, ושיגרה לעבר עזרת הנשים, לא במתכוון – אבל יעיל. אותנו הוא עורר בקפיצות וניתורים מעלינו. המצב החדש הי'ה מזוויע : ילד קטן מול 12 נשים עם מפציץ טופי חצי עובד. במוחי, תוך כדי שאני מתעורר תכננתי את מפציץ הטופי שלי. הוא לא ישאיר בת אחת בחיים. במילא אני לא מתכוון לעשות דְעייט עם אחת מאלו. יש יותר מוצלחות(מן הסתם) . לחמנו גבורה. נפלנו, וקמנו. הקטן מדי פעם הי'ה עושה גיחות על ראשינו וצולף כלפי מעלה. הי'ה עוד קטן אחד,בן חמש, אחיו של יוסף, שחר, שהי'ה מקשיב לרחשושי הבנות ב"מנהלת התאום" בין הקטנות לגדולות. שם היתה עוברת הסחורה למי שצריך. את המרגלות הקטנות מביננו לא סילקנו. הם לא הפריעו. פשוט דילגנו עליהן בחטף, הן ממש נמוכות. הנשים לא נכנעות. אחותו של שמואל, מפעילת מתקן הטופי הפגיזה בידי'ה. שנים עמלה על המכשיר הזה, וכל פעם הוא הורס לה. היא לא חשבה שאילו הוא הי'ה ממציא, הוא הי'ה נראה אחרת ופועל קצת יותר יעיל. דיברתי איתו בחטף ואמרתי לו "פעם הבאה נעשה גם אנחנו מפציץ טופי. אף אחת לא תישאר בחיים".

יוסף עלה מוסף. לאחר שגמר "עלינו לשבח", נזרקה עליו טופי – נקמה מלמעלה, על הזיופים בתפילה. הוא יצא כשהוא מתכונן ל"זריקות שניות", והוא הצטייד בטופי רב מאוד. המצב הי'ה לא טוב – שלוש חבילות אצלם, וכ300 סוכריות אצלנו. להם הי'ה פי שלוש נשק, ופי שניים לוחמים. הינו בצרות. בנתים, התגייס לקרב אחיו התאום של יונתן, שמתפלל במנין יותר מוקדם. הנ"ל סיפר מניסיונו העשיר והעבודה זרמה בקצב. הכנו להם הפתעה. כל אחד טמן בחופנו 10 סוכריות, להפגיז על הארבע הקדמיות ועל הארבע השניות. הסתתרנו כל אחד מאחורי משהו. שמענו אותן מצחקקות ואמרות "הם נכנעו" "הם התחבאו, יאללה, באו נרד". צרחתי מיד "אשששש" מיד כל הידיים נפתחו ושמונְה שותקו. מתוך חמש- עשרה וזה הרבה. הפגיעות לא היו מכוונות, ולכן הן חזרו לעבודה ומהר. בנתים, לצערי – המבוגרים ארגנו את הסעודה ואנחנו ניצחנו, בעקבות צליפות מדויקות מהבמה ששוגרו ע"י שלושה מאיתנו ומנעו פגיעה.

לאחר הסעודה, עם כ 500 סוכריות, לחלק לכל הסניף, הישיבה, הכיתה, החברים, לשלוח לדודים ולדודות מתנות, ועוד נשארו כמה לאכול. זה לא שאני אוהב טופי, אני פשוט לא אוהב שיורים עלי אותו.

***

עכשיו, שאני נזכר בתמונות, אני מתחיל לחשוב שתפילת עננו מיותרת. תמורת כמה מאות שקלים שמשפחת חתן הבר – מצווה שילמה לחברת הסוכריות, יש לנו גשם. מטר של סוכריות. אולי אם כן נתפלל תיקון גשמים לנשים ? לא יודע. אבל מה שבטוח הוא שאני, שמואל, יוסף וכו' נשואים לאויבות הגדולות של פעם. עד לדור הבא של משיבי האש. גם הפעם נכנענו. כמה חבל....