זה סיפור שכתבה חברה שלי, לאל מתן, כשהיא הייתה בכיתה ו'. אני מעלה אותו בשבילה.
מונה.
היא הייתה ילדה בת 3. ילדה קטנה, עם אבא, אמא ושני אחים גדולים. היה לה בית גדול, חדר יפה צבוע בורוד והמון בובות. המון המון בובות. גדולות וקטנות, עם תיקים ומשקפיים, וגם בובות שיכולות לדבר. אבל הכי היא אהבה בובה, עם שמלה פרחונית בצבעים ורוד, צהוב וסגול. היו לבובה שיער ארוך וגולש ועיניים כחולות שנסגרות ונפתחות. אבל הכי מיוחד בבובה זה שמתי שלחצו לה על היד היא קראה "אמא, אמא" ומתי שלחצו לה על היד השנייה היא בכתה. הילדה אהבה אותה מאוד מאוד. היא קראה לה מונה.
יום אחד באו אנשים ודיברו עם אמא. אחר כך הם הלכו והיא ראתה דמעה בעין של אמא. אמא בקשה ממנה להביא את הבגד שלה, החום, לסלון. היא הביאה את הבגד. גם הבגדים של אמא, אבא והאחים היו שם. אמא תפרה להם כוכב צהוב. הילדה אמרה שלא צריך, שהבגדים לא כל כך יפים עם הכוכב הזה בצד. אמא אמרה לה שככה הגרמנים אמרו, שחייבים לעשות את זה. הילדה שאלה אם גם לגרמנים יש כוכב כזה. אמא אמרה שזה טלאי צהוב, שכל היהודים צריכים לשים. היא שאלה: "למה?". אמא אמרה לה ללכת לחדר שלה ואחר כך היא שמעה את אמא בוכה.
עכשיו היא כבר לא בבית. היא בגטו. גטו זה מקום קטן וצפוף שיש בו המון יהודים. המשפחה שלה גרה בחדרון בגטו. כשלקחו אותם לגטו הם לא הספיקו לקחת כמעט כלום, רק את התפילין של אבא ואת בובה מונה שלה. אבא והאחים מאוד רזים עכשיו, גם אמא והיא. כל יום הם קיבלו חתיכת לחם קטנה וצלוחית מרק קר ותפל.
היום באו גרמנים ולקחו אותם. היא שאלה את אמא אם הם חוזרים הביתה. אמא לא ענתה. היו שני תורים ארוכים. אבא והאחים עמדו בטור הימני. היא ואמא עמדו בתור השמאלי. הגרמנים לקחו אותה ואת אמא. הם אמרו, שהם לוקחים אותן להתקלח. היא מאוד רצתה להתקלח. גם אמא. היא ואמא שאלו איפה אבא והאחים. הגרמני אמר, שאין מה לדאוג, שאבא והאחים יחזרו בערב. היא ואמא נכנסו למקלחת. גם מונה הייתה איתן. היא חשבה, אין מה לפחד, היא כאן עם מונה שלה, אין מה לפחד. היא לחצה בטעות על היד של מונה. מונה בכתה. הייתה לה תחושה רעה. אמא פתחה את הברזים. לא יצא מהם כלום. אמא חיכתה. אמא אמרה שהיא הולכת לקרוא לגרמני, שיסדר את הברזים. התחיל להיגמר האוויר. אמא התכוונה לצאת. היא עשתה צעד. זה הדבר האחרון שהיא עשתה בחייה. גם נשמתה של הילדה הקטנה כבר עלתה למרומים.
ומונה? מונה שכבה במקלחת הגז וחיכתה. חיכתה לידיה של ילדה בת 3. ילדה קטנה עם אבא, אמא ושני אחים גדולים.
תגובות
בס"ד.
בתור ילדה בכיתה ו' (אז...) היא כותבת מעולה!
גם ככה הסיפור כתוב טוב... לא משנה באיזה גיל הכותבת.
אז אם אתה לא רוצה להסתבך-
תשמור על דממת אלחוט.
לטובתך.
וזו פעם אחרונה שאומרים לך את זה כאן. מובן?
לא התכוונתי שהסיפור כתוב מזעזע,חס וחלילה. סליחה על הפגיעה.
הסיפור עצמו,נושא השואה מנקודת המבט של בובה, ועצם זה שסיפור כזה נכתב על ידי ילדה בכתה ו' - זה מה שזיעזע אותי.
הסיפור כתוב יפה מאד ובמיוחד בהתחשב בגיל הכותבת.
אולי באמת לא הייתי צריכה להשתמש במילה הזאת.סליחה.