במרחבים, באפילתם הסמיכה, אני נודד
עם תיק דל ולחם ניקודים לא-משביע.
מן המחנה אני מודד את האופק
נכזב, כושל והולך, ואיני מופתע:
ולהוי ידוע כי כך דרכם של אופקים,
שנסתרים איש מאחורי רעהו,
ספק עושים שחוק מנושאי התיקים,
ממואסי הלחם הקלוקל,
ספק מצטנעים.
בקרקע הדוגית הקטנה שלי
חורים. ראו:
איזו סימטרה מופלאה
לנקבים הללו.
רואים דרכם את הים הגדול,
את כוחו וגבורתו,
וגם הים רואה אותי יותר ויותר
מבעד לנקבים,
את עניי ומרודי.
הוא עוטף אותי בחיבוק כן,
קר, עיוור
ומאיים.
תגובות
כיף מאוד לקרוא
ב- זה לא כמו שאר הדברים שבעלת. התחושה של המות שנסית להעביר בסוף בצורה מתומצתת שלקורא אמורה להיות תחושת פתאומיות. במין ערבוב של התחושות היוצאות מהמילים חיבוק וההקשר לים עם הקור והאיום.
אבל מי אני שאסתכל במבט מוזר. המבט הרגיל והמתאים בכלליות לשיריך הוא מבט פליאה אם כבר.