יום נקם בישראל

(נכתב בעקבות הסרט על שמאי אלעזר לייבוביץ')

יש מעט כאלה,

לא הרבה.

שאתה מרגיש.

מרגיש אותם.

הם נוגעים לך בנפש,

משאירים שם את החיוך שלהם,

את הדמעה.

משאירים בי את הטוב שלהם,

כשנדמה שהעולם הוא רע,

והם מתים.

מתים עכשיו.

כי ככה זה,

הם טובים מידי,

אם הם ישארו ביננו העולם כולו יהיה טהור,

טוב כמוהם.

וזו לא הדרך,

כנראה. 

העבודה צריכה להתחלק ביננו.

צריכים לתקן עולם במלכותו יתברך.

הם משאירים כאן אהבה,

שלא ידענו כמותה עוד.

ולו מעט.

הם כוספים לעיקר,

בזמן שראשנו חוזר ונחבט,

הם עזים ויפים,

ענווים וצנועים,

חדורי גאולה,

ואהובי ארץ.

שרתי לך ציון,

קינה תמה,

קינת עולם,

על אשר הלך.

על בנייך-

בונייך.

ואם היו הם פה,

ולא היה זה חלום.

עדה אני לומר;

נגעתם בי.

קילפתם ממני,

שכבה אוטמת נפש.

הוסרתי מאבניי,

ואדע אמת כי טוב.

ועודכם הנה,

ואבואה בעזרת קל,

יום נקם בישראל.