יצירות של לעבדך באמת!

היא רוצה כל כך
דבר שלא נשכח
והפחד
שיברח
לא,
אל תשאל אותה יותר מידי
אל תציב לה מבחנים ודי
תרגיש אותה
נסה לגשת
עד אליה.
ואם היא תדעך?
תגיד לך -
ברח!
אל תסור מאהלה
זקוקה היא למשכן
ומקום שכינה.
התגעגע,
אך אל תיגע,
גש נא אט אל נשמתה.

שאתה מבין פתאום כמה אתה קטן
ויש ימים כאלה
שאתה שמח במוחין שלך
שהם של גדלות
ויש שעות כאלה שנמשכות
ונצרבות בלב
וזה נוגע
וזה אוהב
ויש רגעים שהכל זז בפנים
והקדושה נוגעת
טהרה שופעת
ואתה רוקד על המרפסת
מודע לייקום
ולא מודע
רוקד עוצם עיניים
רוקד מחזיק לעם ישראל ידיים
ונושם את הרוח
שתלבה את האש
וחוזר שום עם כוח
כי נגעת בפרדס
ויש

לבד מתמודדת
זר לא יבין
אפילו לא היא
וקשה.
קשה עליי
ומתי
מתי כבר
מתי.
ורק שלא יעצור גם העולם כולו
מנדנודו
נדנד מעלה מעלה
את שאינם מלאים
נדנד אנה אנה
את הבוכים במסתרים.
קשה עלינו
קשה לרעוד
קשה השקט
קשה לפחוד
חסר חסר
וחסורנן
נערה היתי ועודי
והאם יש צדיק נעזב?

בקש לך איש שידע לאהוב.
בקש לך אדם שיבדיל את הטוב,
דע לך בני,
שביום מן ימים,
עת תשוב מאובק ורצוץ,
אחכה פה בשביל..
אחכה שתצוץ.
וכשתבוא עד אליי ועינייך כבויות,
ראשך בין רגליים,
וידיך רפויות,
אביט על רגלייך,
העייפות,
ואדע לזהותן על דרכן,
שהן יפות.
כי הלכו הן אלי,
צעדו את הדרך,
כי חזרת אלי,
בני,
בן מלך.
וארוץ עד אליך,
ללטף

(אורייתא)
שקט מעורפל בין מכתב מקופל.
מישהו ראה אדם,
לפעמים נזכרת
כשאני רואה אותם
בושים נכלמים
ובשקט.
הכל שותק.
ציפור לא מצייצת.
את חרבה
ומשכנעת את אלוקיך בפרחים.
קול זעקה דמומה נשמע
מלאכים נאלמים
זה מעמד לבני אדם
צועק בעל הרחמים
ואת שותקת, ענוגה כתמיד
והשמלה שלך...
היא כל כך לא לבנה
אבל האור יורד עלייך.
שוממה.
וציפור לא צייצה,
כשעלייך
ניתנה

אל.
אל תבקש שאספר לך.
כי הפעם הזו לא תוכל לעזור.
אל.
אל תתקרב מידי.
כי נשברתי מאוד.
וליבי חלוש וכאוב.
אל.
אל תנחש גם.
כי גרועה אני בשקריי.
אל.
אל תבקש שאאמין לך.
לפחות לא עלי.
אל.
אל תכעס.
אל תעצב.
אל תעזוב.
תברח.
אל תשאל אותי.
תתבונן בך.
אל תבקש ממני.
תקרא לבד.
אל תתחנן אלי.
כי זה בשבילך.
אל תילחם.
כי

שולחת איגרת.
עם דיו אדמדם,
שולחת איגרת,
חתומה היא בדם.
את נפשי שאשא,
אל מקום ומסע,
אשיר בקולי,
לאחד-
לאלי.
קירבתו לי טוב,
ואותו דרשתי,
נסיונות כמכאוב,
אך בשמו המשכתי.
ופנתה השמש,
ושב היום,
ויצאה לדרך,
אלומת חלום.
שובי לי איגרת,
שובי עד לכאן,
שובי והשיבי נא הערך,
עד לבוא הזמן.
------------------
ותבוא איגרת,
ותכתוב

הים
נושא עליו
את פרדת השמש
וברכת האור
והיה
כשתשקע השמש ותעלם מאחוריו
תותיר שביל ענוג
של אהבה ואור

מי ידע אותה?
מי שמע אותה?
מי לחש אותה?
מי היה בה-
רוך.
מי קשב לה,
זוך.
מי קרא אליה,
לתוך.
היא ישבה בה,
ובערה בה.
היא היתה היא,
לא רצו שהיא
תהיה היא.
שכחו את שמה,
כריקה היתה.
ואף אחד לא קרב,
עד בו יום קרב.
שיגיע כבר..
ואולי אז,
נאהב.

כסא על יד שולחן
מול חלון ראווה,
ילדה ואיש קטן
מאמינים באהבה,
עיניי חרסינה
שפתיים צבועות,
כוס קפה עם סיגריה
עשן בלי נרות,
בחור עם כיפה
מדבר עם חבר,
ששלו כבר נפלה
לא נמצאת שם יותר,
נפלה נעלמה
ואולי היא חזרה,
חזרה לה
הלכה,
בסימן שאלה,
מטפחת לראשה
זקנו של בעלה,
יושבים ילדיהם
מלקקים בהנאה-
גלידה,
וטיפות צבעוניות
מדלגות

שערו פרוע
ופניו מוכתמות
איש מגודל
ונראה
כאיש מערות.
אבל תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
--------------
חיוך לו קבוע
אומרים
איש רגוע
תוכל תמיד לעבור
אבל רגע
עצור.
תביט,
תביט לו בעיניים-
הן בוערות.
--------------
על עומדו נטוע
שונה דרכו כבכל שבוע
חריצים של גיל
טבועים בעורו
וניתן לחשוב שמתמיד-
כמו עוד זקן
ומה

צריך האדם לחפש במוחו
איזה מעט טוב
שיאיר את אורו
ויבעיר בליבו
איזה מעט טוב.
וצריך האדם לטפל בנרו
שידלוק ויאיר אפילה
וצריך האדם לנגן לנרו
שיתחייה וישמח גם ליבו.
וירקוד לפניו
יפזז בתמימות
בפשיטות
יזרוק את שכלו
בכלל בלי חכמות
עם כל השונות
וידע מעלת חברו.
ויכיר ויבין אז חכמת בריאתו
שהוא פלא גדול
ובשבילו נברא העולם
והוא כלום

בא עד אליי
כבר שב להכות בי געגוע
תגיד שנגמר
ושוב זה קבוע
טעיתי אולי
וויתרתי מהר
אבל אתה לא נלחמת
הלוואי תצטער.

(נכתב בעקבות הסרט על שמאי אלעזר לייבוביץ')
יש מעט כאלה,
לא הרבה.
שאתה מרגיש.
מרגיש אותם.
הם נוגעים לך בנפש,
משאירים שם את החיוך שלהם,
את הדמעה.
משאירים בי את הטוב שלהם,
כשנדמה שהעולם הוא רע,
והם מתים.
מתים עכשיו.
כי ככה זה,
הם טובים מידי,
אם הם ישארו ביננו העולם כולו יהיה טהור,
טוב כמוהם.
וזו לא הדרך,
כנראה.
העבודה צריכה להתחלק ביננו.
צריכים לתקן עולם במלכותו יתברך.

הם משאירים כאן אהבה,
שלא ידענו כמותה עוד.
ולו מעט.
הם כוספים לעיקר,
בזמן שראשנו חוזר ונחבט,
הם עזים ויפים,
ענווים וצנועים,
חדורי גאולה,
ואהובי ארץ.

שרתי לך ציון,
קינה תמה,
קינת עולם,
על אשר הלך.
על בנייך-
בונייך.
ואם היו הם פה,
ולא היה זה חלום.
עדה אני לומר
נגעתם בי.
קילפתם ממני,
שכבה אוטמת נפש.

הוסרתי מאבניי,
ואדע אמת כי טוב.
ועודכם הנה,
ואבואה בעזרת קל,
יום נקם בישראל.

אמרו לו שיגיע.
אז הוא בא.
אמרו לו אחרי אב.
והוא נשמע.
מדלג היה הוא כשנה,
ודילוגו עליי -
אהבה.
אמר חבוש נא,
הספסל.
אל בית המדרש רץ,
נפל.
אמרו לו שיתברר לו דרך לאדם,
והוא לבקש חיים נשם.
קבעו לו שישב וימית.
והוא בוש לוהט פנים.
לבוש לבשוהו,
ויסביר,
שמטרת הבגד-
להגיד.
בגד בוגד הלא הוא?
ואת מעייניו יסגירו,
הפנים.
ובאותה עת בת קול מלחשת,
בגדי חידוש לך סורגת.
סוגרת?
והוא,
לובש.
פנים אחרות.

חשכת שמיים
וכמיהת הלב
חוצים בעשב -
למקומך ליקרב.
עת שערים להיפתח.
נכנסת עם נר
לקרבן מזבח.
ושקט דממה
אין לגוף טוב
מן השתיקה,
כוספת
חושפת,
קירות -
מערה.
קרבה אל אולם
להתנתק מן עולם
להתחבר אליך
אל נעלם.
בשפריר הלב
המעוז העליון
רודפת אמת
ושומעת המיית הכל.
עוצמת עיניים
רק לא לפחד
אם אלך לבדי
האתה זה שומר.
שומעת

עתה לא ידענו
אם ילכו הם
אם לא.
אל הקודש קרבנו
כמעט וויתרנו
אך לא.
גיטרה אחת
חליל מנגן
עשרות לבבות
וקודש מחלחל.
לא שוב כנטע
זזה ממקומה
לחשה זוג מילים
ואנו תדהמה.
תצליחו
ברכת השם
הם קמו ללכת
והלב -
לא נושם.
השאירו מאור הנר
וכתובת טרייה
כך אמרו הדעות
השאירו כיסופים -
משלהם.
כיסופים למשיח
כיסופים להיגאל
כיסופים

ניגון קסום,
מעט רועד,
בוקע מחליל יתום.
ניגון עתיק,
ישן נושן,
נוגע וחודר בשקט.
ניגון עמוק,
ומבקש,
ניגון חיים,
וטל אמת.
לו רק ידענו לשוטט,
לו רק חדלנו לחטט.
ניגון בוקע מעטפת,
ניגון של תום-
משיל קליפות,
ניגון מלב-
גורם הוא פתע
ל- בכות.
כמו העדר,
והצאן,
כך אלייך-
הרצון.
ושוב במחול תפילות,
רוח חושפת רגש אש,
עתה-
כלולות.
ונערה

בסוף כולם חוזרים.
זה הטעם הישן.
המקום הבטוח,
המקום המקרב.
המקום שבו הכי נח ללב.
יוצאים לחפש את האור,
בסוף כולם חוזרים הביתה-
למזמור.
כולם נוגעים בה,
באחת.
כולם חושקים בה,
בשבת.
אז הלכנו..
קצת החלפנו כיוון.
רצינו לטעום מערב,
רצינו לטעום שלא בהשגחת הרב,
אבל חוזרים בסוף,
ומשחקים אותה שזה כבדרך אגב.
חוזרת עם מכנס,
חוזר עם קוקו

שיר הרוח
שיר הרוח
המפעמת בנבכי נפשות
שיר הרוח
החורזת שבבי הרים ותהומות
שיר הרוח
החובלת בהבל החולות
שיר הרוח
הנוגעת בנימי זכרונות
שיר הרוח
המקשרת עולמות ונשמות
שיר הרוח
הרכה שמלטפת חבויות
שיר הרוח
הנושבת ומפכה חיים
שיר הרוח
שלא שוכחת החיות מתים
שיר הרוח
החורצת שביל בין הדמעות
שיר הרוח
הלוטפת חדרים ומסדרונות
שיר הרוח
הכוספת אל גישום החלומות
שיר הרוח
העוטפת לב אנוש במחשבות
שיר הרוח
הכובשת מציאות לדמיונות
שיר הרוח
הפורעת שערות מאובקות
שיר הרוח
הגואלת מאיבוד בגלויות
שיר הרוח
השואפת למקום מקדש בטוח
שיר הרוח
לא תשקוט עד אשר תמצא לנוח
הוא השיר יאיר שכוח
שיר הרוח
שיר לרוח.

כזו ענוגה,
פשוטה
מסקרנת.
עתיקה וקמוטה היא,
אהובתי הנכספת.
קבין לה של יופי
קבין של חכמה,
קדושה היא ונאווה.
ירושלים קראו לה
ירושלים אחת..
ירושלים!
דחקו בה.
והיא?
לא תיחת.
ואני רק אחת.
קטנה
ונכספת
נולדתי בה
בין שערים של צדק.
ירושלים הרחיבי למעני
מקום ארמונך
והלא בת ירושלים אני -
קראי לי
ביתך.

עולם כמו עולם,
נמצא נעלם.
והחושך ברחוב,
לחפש בו מעט טוב,
וגם אתה כמו כולם-
מחייך נאלם,
כבר שמעת יותר מידי
אנשים שמצאו נקודת חושך- באור,
אבל מתי,
מתי תמצא אדם
שמוצא אור בנקודת החושך,
ואולי איפשהו בעולם-
הנעלם,
קיימת נקודת אור בחושך,
שמצאה-
אדם?

את לא טובה.
אני-
לא טובה?
לא טובה.
את בדרך..
בדרך?
בערך.
ודרכי? האם יודעת היא?
אני בערך.
אני לא שלמה..
אני בדד דרך.
ואולי, אולי אין בי ערך?
אני בדרך?
יום אחד תמצאי בי ערך?
לא אתן לזה לסחוף אותי..
לא אהיה רק דרך.
דרך לבערך.

ילד,
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי לך ככה.
מכירה את המבט ההוא שלי,
עיניים אוהבות.
היום שבו התווכחנו מה גדול יותר אהבה או התאהבות.
אמרתי לך שאני אוהבת, ומאוהבת - בך.
הזכרתי לך, לעצמי שלוואי ואתאהב בך, בנו, כל יום מחדש.
צחקת. גבר שלי, הלב שלי פעם, קיטצ'ית שכמותי.
שלחת לי סמס כשכעסתי עלייך,
שיחפש מי יענה לו... מגיע לו לחכות,
אני קשה להשגה! חשוב שתדע את זה.
אבל

מה אם אני אפול
מי יושיט ידו לי,
האם אגע באתמול?
אמרו שלא אלך לבד
שהולך איתי רק יחד
מישהו גדול נחרד
והכאב מרגיש אחרת
משהו בבטן נוחת
מישהו שכח לסגור הדלת
והפרח מת
נשרפה גם המחברת
מה אם אני אלך?
מה ישיר לי אבא
את שביקש לגדול
ואני מפחד
אמא
סתם ילד
לא גדול.

החלפנו בינינו צבעים,
שנדע לזהות.
חולצה כחולה עם פסים.

גדולה הכיפה.
ויש גם פיאות.
הוא הלך עם שקית וליקוטי מוהרן.
וציציות,
וותיקות במצוות.

מהלך היה על פסים.
מהלך כאילו לב לא משים.
כמעט וחלפו,
אך היא זיהתה.

בוא.
יד דמיונית אחזה.
והוא בא.
חושש כבר שנים.
אני מפחד הוא אמר לה,
והיא בכלל בגיל של אחותו הקטנה.
הציצה בו,
בוהה מפוחד.
ממה?
והוא ענה לה-
מהנסיון.

קשה לה להבין,
היא חושבת.
הנסיון הוא כמו כל ניסיון אחר,
לחשה.
והוא רק ענה -
אני לא רוצה.

הבטתי בו בשמע של ערבית,
איך המית עצמו באוהל הברית.
הוא היה לבן,
טהור.
אבל זקן.
רציתי לומר לו שיתפלל.

אף אחד לא מבקש נסיונות,
הסברתי.
שלא תעמידנו..
הזכרתי.
אבל אם כבר יש,
צריך לחייך אליו,
מבין?
ככה גם הם עשו.
ככה גם הם עשו?
כן.
אני מבין.
היתי רוצה להיכנס לזה יותר עמוק,
למה שאת אומרת.
בשמחה עניתי.
שתקתי.

הוא חשב-
את אומרת דברים מעניינים.
אני לא אומרת, חשבתי
אני מגוללת חיים.

את אחראית לראות (להרגיש),
שאנחנו לא מפספסים.
אל תדאג,
אני יודעת.
זו התחנה.
הנכונה?
הנכונה.
איך את יודעת?
תסתכל.
דממה.
אני לא יכול..
היא הביטה,
על עיניו העצומות.
עד כדי כך אתה...
שומר?
חיוך קטן בשפתיים.
אני,
רוצה להישאר.
יהודי.

ולפתע הבנתי-
יש לי המון בתים.
יש לי בית בצפת,
יש לי בית בחברון,
יש לי בית של טהר,
ויש לי בית של עטרת.
יש לי בית בירושלים.
ויש לי בית בקרוב.
ויש לי בית בשמיים.
והבית שלי,
הכי הכי
טוב.

שאלוני מאווי הכמוסים: /
כיצד אסק כנפיי כנשרים?
לאל עליון תכלית כסיפתי /
ולמען קרבתו אגבה נשמתי!
ששוני אף צורי הוא אל מה נעים /
אשים מבטחי בו ראשי ארים-
האזכור בנפשי לי רב חסדיו /
בשעת משברי עת יהמוני גליו? וישיש עדי בשנת גאולי / כשנחזה אור ציון המצווה היא- רני!

​​
​​

שיר לרעש,
שיר לחול,
שיר לפחד,
שיר לכל.
כותב אני לכם
מקולמוסי הרועד,
כותב אני ומפחד.
פה הרעש
הוא שקט המוות-
הדממה.
כאן הקודש מלחש
כמעט בלי קול,
מנשמה.
אסור שישמעו,
שלא יאבדו הכל.
במקום הזה,
הפחד,
הוא מנת חלקי,
במקום הזה,
הפחד,
הפך חיי,
ארוחתי.
במקום הזה,
הפחד,
בין מתים השאיר אותי.
לו יכולתי
עוד פעם

יש רגעים שאדם חושב שהוא יודע מי הוא.
יש רגעים שאדם בטוח שהוא אדם,
יש רגעים שאדם מפחד להפוך אדם אחר,
יש רגעים שהמסגרת של האדם כבר לוחצת עליו כאדם,
ולא נותנת לו להיות האדם שהוא לא חשב שהוא יכול להיות.
יש ואדם רוצה להיות אדם חדש אבל לא מאמין שנותרו חידושים,
גם בשביל פשוט בן אדם.
ויש פעמים שאדם נמדד ביכולתו להיות אדם,
יש רגעים שנדמה כאילו באדם אין אדם.
ויש
שאדם נעשה

שקט עכשיו.
ברחובות ובלב.
שקט יציב,
לא מזיק,
אך כואב.
שקט לבוש,
בסתם שק,
או כל דמות.
שקט מורכב,
מח'תכות אנושות.
שקט בוער.
שמכאיב בחזה.
שקט חלול
שמילים ממלא.
שקט מגובב,
במלל נוגה.
שקט שפעם ניגן מנגינה,
של אדם
או אולי בכלל-
אדמה.