בפרק הקודם: נחמן ושניאור זלמנוביץ' רוצים להראות את הפתקעה לכפר נידח שבו האנשים לא יודעים שהיא (הפתקעה) נמצאה. או אז סחבה רוח את הפתקעה! למזלם הרב של נחמן וושניאור זלמנוביץ', הפתקעה הייתה דביקה מהסוכריה על מקל של קושקעס, הכלב של שניאור.
קושקעס בדיוק שיחק בארגז החול שלו. שניאור ניסה לפתות אותו על ידי שריקות... משלא ניגש אליו הכלב, הוציא שניאור זלמנוביץ' את הסוכריה הטעימה לכלבים. קושקעס התקרב במהירות, והחל לרחרח אותה. נחמן החל מתלהב מהעניין שאולי קושקעס יימצא את הפתקעה. קושקעס המשיך להריח ואז הוא זינק על שניאור זלמנוביץ' ואכל את הסוכריה!
"אוף", קיטר נחמן, "אני לא חושב שעוד אראה את הפתקעה". שניאור זלמנוביץ' גם השתתף בצערו, אלא שאז התחיל קושקעס קופץ על שתי רגליו האחוריות והתחיל לרוץ מחצר הבית אל כיוון הרחוב.
"יש!!", צעק שניאור זלמנוביץ', "עכשיו נלך, אהה, נרוץ אחרי קושקעס!". הוא לקח את הרצועה של קושקעס ורץ בעקבותיו, גם נחמן מיהר אחריהם. הם השיגו את הכלב לפני מעבר החצייה ושמו לו את הרצועה.
מהר מאוד המשיך קושקעס לרוץ. ופיאותהם של שניאור זלמנוביץ' ונחמן מרק (זה היה שם משפחתו, כאמור בפרק ב') התנופפו ברוח הקרירה.
"תקשיב, שניאהההאווור", נחמן התנשף מהריצה המיוגעת, "מתי כבר נגיע?"
"אאאניניני", אמר שניאור זלמנוביץ', "לא יודע..."
לאחר ריצה מיוזעת של כרבע שעה קושקעס עצר מול... התחנה המרכזית. "מה נעשה?", שאל נחמן. "אני חושב", אמר שניאור זלמנוביץ', "שנחכה עד מחר ו..."
"לא!" סירב נחמן.
או אז קפץ הכלב מנתר משמחה ורץ לעבר אחד הספסלים באחד הרציפים.
"היי", אמר שניאור זלמנוביץ', "זה רציף לחיילמס!"
"מה?!" שאל נחמן, "מה זה חיילמס?"
"זוהי שם עיירת אנשי חסרי הידע", הסביר שניאור זלמנוביץ'.
"אוי וֶי!" זעק נחמן, "מה ייקרה אם אחד הבורים יימצא את זה? איזה עינינם יעשו שם..."
בנתיים, בעיירה חיילמס, חסיד ברסלב, נמוך קומה, אך צעיר, פרסם על מציאת הפתקעה, שבעצם היא מזויפת...
המשך יבוא...
צפה ב-EXIF
תגובות
בס"ד.
אני ממש אוהבת את הציורים.
ישר כח!