יצירות של אורי.

כותרת לא כל כך מקורית... אז אתם מוזמנים להציע...

רוצים לדעת מי אלה האנשים שבתמונה? קראו את הסיפור בהמשכים "הברסלבר שמצא ת'פתק".

נחמן ושניאור זלמנוביץ' הופיעו בפתח העיירה בשעה 11:30 בבוקר (טוב, הם קמים רק בתשע).
"מי אתם?", שאל ילד עולל, "אתם הרבֵּאִים החדשים?". אותו ילד לא ידע שהוא ממש קרוב לתשובה. נחמן ושניאור זלמנוביץ' יהיו אדמו"רים!!! לא רבֵּאִים, אדמו"רים...
בני העיירה היו עסוקים במלאכת יומם. נחמן ניגש לאחד הבחורים שעברו שם ושאל אותו בזו הלשון: "היכן נמצא משכנו של רבכם?".
ענה לו אותו בחור: "אההה... המיש...

"מה זה?!", צעק שניאור זלמנוביץ' עד לב השמיים, "הפתקעה כבר נמצא במוזיאון ליצירה החסידית!!!".
"אבל"... אמר נחמן. "אין אבל! תקשיב נחמן מרק (מַרְק היה שם משפחתו של נחמן)", אמר שניאור זלמנוביץ', "מה שעשית זהו פשע נוראי!"
"תקשיב לי!!!!", צעק נחמן, "מה פשע בזה? בימנו כבר אי אפשר להדפיס מה שאתה רוצה מהמחשב? הרי זה לא שוד? יש לפתקעה זכויות יוצרים?"
"טוב", ענה שניאור זלמנוביץ', "אולי זה לא פשע, אבל

לקחתי את האיש שלג של משהא.

גם אני בכיתה של משהא (המכתב של משה) וגם אני כתבתי מכתב מעניין מצחיק כאחד והנה הוא:
"קודם כל אני רוצה להקדים ולשאול את המורה: אי אפשר לעשות מכתב למען שחרורו של פולארד? את מי מעניין סודאן? ועוד משהו, אני כתבתי את המכתב הבא לנשיא סודאן ולא לאולמרט.
לנשיא סודאן השלום וגם הברכה
שמענו הרבה אודות (כאן המורה ממש התפעל מהמילה "אודות") הטבח אצלכם בסודאן. אנו מהמועצה לשימור הכושים רצינו לברר

"אני בור, הא?", חשב נחמן. הוא ושניאור זלמנוביץ' עדיין היו בבית הרב. "בקשר ליענקול'ה, אה רבינו יענקול'ה", פתח שניאור זלמנוביץ', "למה הוא לא אמר לנו שהוא האדמו"ר?".
"או, זה מפני שעדיין לא גילינו לו שהוא האדמו"ר שלנו", הסביר הרב.
"מה?", צעק נחמן וכמעט המיט את הבית, "איך אתם לא מגלים את זה לאדם כה 'חשוב'".
"אתה לא יודע מה זה הפתעות?"
"אני כן אב..."
"אז זהו בדיוק! הערב תהיה לר'

נתן מהעיר חיילמס לא התרגש כך מעולם. הפתקעה!
נתן רץ ברחובותיה הריחניים של חיילמס ואמר "שלום" חטוף לחנוונים...
הוא הגיע לבית הרֵבֶּה.
"איזו שמחה!!!", צעק הרבי, "נעשה חגיגות כבר הערב, איזו התרגשות!".
"רבי", פנה אליו נתן, "אתה אוהב את הפתקעה יותר מאדם מישראל אשר מצא אותה"?
"חלילה!", צעק הרבי,"אוהב אני אותך אהבת נפש!"
אותו ערב בעיר חיילמס היה אחד האירועים הגדולים ביותר שהיו אי פעם

בפרק הקודם: נחמן ושניאור זלמנוביץ' רוצים להראות את הפתקעה לכפר נידח שבו האנשים לא יודעים שהיא (הפתקעה) נמצאה. או אז סחבה רוח את הפתקעה! למזלם הרב של נחמן וושניאור זלמנוביץ', הפתקעה הייתה דביקה מהסוכריה על מקל של קושקעס, הכלב של שניאור.
קושקעס בדיוק שיחק בארגז החול שלו. שניאור ניסה לפתות אותו על ידי שריקות... משלא ניגש אליו הכלב, הוציא שניאור זלמנוביץ' את הסוכריה הטעימה לכלבים. קושקעס התקרב במהירות,

היה היה פעם איש נחמד ושמו היה נחמן. נחמן רצה יותר מכל את הפתקעה של רבינו נחמן (לא ביאליק!!).
אז יום אחד נחמן האיש החביב מן העיירה החביבה, נכנס אל האינטרנט. נכנס לדף הבית שהיה ברסלב, אתר עם נשמה יהודית טהורה לחסידי ברסלב.
נחמן ידע שמה שהוא יעשה לא יהיה מעשה טוב, אבל הוא ידע שהוא לא קנה את מדפסת הלייזר לשוא. לכן הוא לקח תמונה של הפתקעה, העתיק אותה למסמך "וורדעלך", ואז... טיק טוק טק, ההדפסה יצאה

.

דרשו חז"ל בגמרא:

עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו (שמות ז') 'ובאו ועלו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך'. אימתי משארות מצויות אצל תנור - הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה.

שאלת הגמרא תמוהה, הרי ישנו חיוב למסור את הנפש

בבא לוחם השוורים...