"מה זה?!", צעק שניאור זלמנוביץ' עד לב השמיים, "הפתקעה כבר נמצא במוזיאון ליצירה החסידית!!!".
"אבל"... אמר נחמן. "אין אבל! תקשיב נחמן מרק (מַרְק היה שם משפחתו של נחמן)", אמר שניאור זלמנוביץ', "מה שעשית זהו פשע נוראי!"
"תקשיב לי!!!!", צעק נחמן, "מה פשע בזה? בימנו כבר אי אפשר להדפיס מה שאתה רוצה מהמחשב? הרי זה לא שוד? יש לפתקעה זכויות יוצרים?"
"טוב", ענה שניאור זלמנוביץ', "אולי זה לא פשע, אבל אם בכל זאת אתה רוצה שאתה תתגלה בתור מוצא הפתקעה, אז בא אספר לך על מקום נידח. במקום הנידח הזה אין לאנשים ידע רב, לכן הם לא יודעים היכן נמצאת הפתקעה..."
"...אז אני פשוט 'אעבוד' עליהם!", השלים נחמן את השורה. "בכל זאת שום דבר רע לא יכול לצמוח מזה".
יצאו נחמן ושניאור זלמנוביץ' אל החצר, בדיוק רוח (רוח הקודש) נשבה בחוץ ואיך שהם יצאו לקחה הרוח את הפתק אל מקום לא נודע (זה רוח או לא רוח?).
"אההה" גדול נשמע בעיירתו החביבה של נחמן. שניאור זלמנוביץ' לא איבד את עשתנותיו והחל לרוץ תוך כדי ריקודים אחר הפתקעה. כשהוא לא תפס את הפתקעה, הוא נזכר פתאום שיש לו את הסוכריות הטעימות לכלבים. כן, לשניאור זלמנוביץ' היה כלב...
הוא הניף את הסוכריה על המקל לגובה, הסוכריה הדביקה בדיוק נדבקה לפתקעה, אך תוך שניות אחדות הפתקעה לא נדבקה לסוכריה והיא המשיכה לעוף עם זרם הרוח...
אך דבר אחד ידע שניאור זלמנוביץ', עכשיו לפתקעה יש ריח של הסוכריות לכלבים. שניאור הלך עם נחמן לקרוא לקושקעס, הכלב החמוד של שניאור...
האם קושקעס יתפוס את הפתקעה? כל זאת ועוד בפרק הבא...
צפה ב-EXIFפרק א' /Mosaic/Read/3229
פרק ד' /Mosaic/Read/3370
תגובות