הסיפור שלי –פרק ד' (כל הזכיות שמורות
)
הסתימה האריזה! מזל! חשבה ענבל.
"ענבלוש" קרא אבא, "בואי נוסעים לסבא וסבתא"
איזה כיף! לפניוקים! חשבה ענבל וחיוך עלה על שפתיה...
"את מחייכת" ציינה אמא
"אהה ,כן, למה לא?!"
"לא יודעת, היית די מצוברחת"
"אפשר לומר" ניסתה ענבל להתחמק. היא שנאה לפרט מה היא מרגישה, חושבת.
הם נסעו.
בצהרים הגיעו למושב של סבא וסבתא של ענבל ,"מושב הזורע" כל אנשי המושב הזה חיו בשביל העבודה.
משעה 5 בבוקר הלך חיים סבא של ענבל לחלוב את הפרות ולכל פרה היה לה שם. כשענבל הייתה קטנה היה חיים לוקח אותה לרפת, והיה מראה לה את "חמדה" זאת הפרה הכי שמנה. ואת עדנה הפרה שמוציאה הכי הרבה חלב! היה מכריז חיים בקול והיה עולה על פניו חיוך של סיפוק.
חוץ מזה סבתא ציפורה הייתה עובדת בלול.
גם לשם אהבה ענבל ללכת לטייל בין כל התרנגולות המקרקרות לקראתה וללטף את האפרוחים הקטנים והרכים במין חמלה . כ"כ קטנים וחמודים והם היו מצייצים בשמחה כשהייתה מביאה להם קצת זרעונים.
הם הגיעו בסביבות השעה אחת למושב ריח של פרחים קידם את פניהם.
"אני אוהב את המושב הזה! " הכריז אבא בפעם המאה ואחת. "מזל שההורים שלך בחרו לגור פה!" אמר לליאורה.
"כן, צודק... "ענבל סיפרתי לך פעם מה קרה לי עם אביגדור החמור של רפי?"
"מה?! מה קרה?!" שאלה ענבל בסקרנות
"וואי, לא סיפרתי לך?! איזה מוזר! טוב לא משנה תקשיבי" אמרה ליאורה בהתלהבות.
"יום אחד ביקש רפי שאני אשמור על החמור שלו עד שהוא יחזור מהעיר.
הסכמתי כי לא היה לי מה לעשות במיוחד באותו זמן. טוב הלכתי לטייל איתו ואז עברנו ליד המעיין . ואביגדור החליט שהוא רוצה לשתות. אז עצרנו ליד המעיין ואני ישבתי לי על שפת המעיין ואביגדור שתה. הוצאתי ספר והתחלתי לקרוא אחרי 5 דקות אני מרימה את העיניים שלי לבדוק מה קורה עם אביגדור ואז אני מגלה שאביגדור נעלם!
נלחצתי ממש ,כי אביגדור הוא החבר הכי טוב של רפי ואם קרה לו משהו... חיפשתי בכל הקיבוץ ולא מצאתי אותו התחלתי לחפש בשדות ובסוף אחד השכנים מצא אותו ליד השדה של ברוך אוכל את כל החיטה שבאסם...
ענבל חייכה ,היא תיארה לעצמה מה הייתה התגובה של ברוך למראה אביגדור שאוכל את כל החיטה.
השהות בבית של סבא וסבתא הייתה רק לכמה ימים עד שכל הציוד יגיע לגוש קטיף, לנווה דקלים הישוב שאליו ענבל צריכה לעבור.
כשהגענו לבית היפה של סבא וסבתא ריח של קוסקוס קידם את פינו.
"שלום סבתא, מה נשמע?" קראה ענבל
"ענבלי!! הגעתם" קראה סבתא. "איזה יופי בדיוק עכשיו סיימתי לבשל לכם ארוחת צהרים"
"שלום" אמרו אבא ואמא ביחד הם נכנסו אחרי ענבל
"דוד וליאורה ברוכים הבאים" אמרה סבתא
"סבא עוד מעט יגיע הוא הלך לעזור לאיציק עם העגבניות. הם צריכים להעמיס הכל על המשאיות אתם יודעים אנחנו מייצאים את העגבניות שלנו לחו"ל" אמרה סבתא בגאווה לא מוסתרת.
"כן" ענתה ענבל בעייפות כל האירועים האחרונים התישו אותה עד שכל מה שהיא רצתה לעשות זה להיכנס לתוך מיטה ולישון למרות שהשעה רק אחת בצהרים.
הם התיישבו לאכול את הקוסקוס של סבתא של ענבל .
ענבל שקעה במחשבות מה יהיה ? איך יהיה ?
אני מקווה שיהיה לנו טוב...
יהיה לנו טוב! עלה השיר בזיכרונה השיר האהוב עליה של אתניקס "אם רק נישא תפילה קטנה אל השמים...."
תגובות
גם כתבת "נגמרה האריזה", זה אומר שעבר חודשיים וחצי?
כי כתוב אחרי זה שהם אצל סבא וסבתא עד שכל הציוד יגיע לגוש.