יצירות של *מוריה*

בס"ד
אש אהבתי.

בעיניה ובפניה היא צורבת את ליבי.
אני מתבוננת בפניה העזות, הבוערות
ומנסה לגשת ולנגוע בה.
אני נפצעת משפתיה.
דמי מטפטף על האדמה, אדמת הקודש.

ליבי שותת דם כשאני רואה את מראות ההרס והחורבן שהיא מחוללת.
נפשי זועקת אך קולי לא ישמע.
הוא נחסם באש השנאה והתופת.

אני זועקת מכאב, נפשי הפצועה מוטלת על האדמה.
אני מחכה לגשם שיכבה את השרפה

.
"סערת רגשות.
וסופה:
רוח קרה נושבת בחזקה .
עלים נושרים ואיתן מחשבות וזיכרונות.
ילדות מתוקה שלעולם לא תחזור.
העץ ערום ממלבושיו.
בדרך קרה וחשוכה
ניצבת לה דמות בודדה לוטה באפלה,
תועה בשבילי החיים
ודמעות חמות זולגות מעל פניה,
באין יד שתעזור ותושיע.
לבדה, ניצבת בערפל, מחכה לו שיבוא.."

בס"ד
זה הגיע בסוף כמו שראיתם ,הפעם נגמרו התרוצים של הבגריות (למרות שלפני שבוע גמרתי בגרות אחרונה) אז קבלו את התנצלותי... שבוע הבא בלי נדר פרק נוסף ארוך יותר.

פרק ג'
אריאל נבהל מאד. הוא הסתובב אחורה בבהלה הוא ראה שתי
דמיות ...
" אני יהרוג אתכם !!!" הוא קרא וקפץ על רגליו אחרי שזיהה את שתי הדמיות.
" חחח... אריאל זה היה שווה את זה" חיבקה אותו הדמות הימנית.
"כן, שמענו

בס"ד
קחו את החיים שלכם בידים אף אחד לא יעשה זאת בשביליכם.
קחו את הכוח להלך בשבילי החיים,
לדעת היכן לפנות ולא לטעות חלילה
לדעת מה טוב ומה לא טוב,
לדעת איך להתמודד עם מכשולים שבדרך,
ולדעת איך לעבור אותם בשלום
לדעת ש"כל מה שה' עושה הכל לטובה"
לא להיכנס לדיכאון האין סופי שלא נגמר
לדעת איך להיות שמח בכל מצב
לדעת לקיים את מצוות ה' בשמחה
לדעת איך לחיות את החיים

בס"ד
פרק יד
שרית שמעה את צעקתה של ענבל: "תתכופפי, שרית, מהר," היא לא הבינה מה קורה, היא התכופפה במהירות והשתטחה על הרצפה. היא הרגישה מבולבלת, היא לא הבינה מה היא עושה על הרצפה... ואז זה בא... הבום הזה שהרעיד את הרצפה. היא הרגישה שהיא עפה מההדף, החלון שלידה התפוצץ והרסיסים פגעו בה ופצעו אותה, היא צרחה בהיסטריה. היא נזכרה בענבל 'איפה היא ? רק שלא קרה לה משהו... ' היא חשבה בחרדה.
היא ניסתה

בס"ד
פרק י"ב
ענבל הלכה לביתה של שרית. השעה הייתה 7:30 לא היו לה תוכניות מיוחדות.כל הדרך היא הסתכלה בחניות הראווה שמציגות בגדים, אביזרי אופנה וכמובן אוכל! היא ראתה אנשים שלווים ורגועים 'ורק אני לא' היא חשבה . 'רגע ענבל מה את מקטרת?' אמר הקול השני 'אפשר לחשוב שכל הצרות של העולם מונחות על כתפיך' . 'דוגרי', היא חשבה . 'יש לי הורים ואני לא הומלסית, יש לי חברה חמודה שקוראים לה שרית .יהיה טוב! '.היא

בס"ד
פרק ח'
הבוקר הגיע.
"ענבל!!! קומי" צעקה אמא
"אני קמה אני קמה מה השעה?"
"שמונה וחצי נתתי לך לישון הרבה! יש הרבה עבודה!"
"אוף בסדר! אני באה.."
לפעמים אני ממש יכולה להשתגע ממנה! מה בוער ? העבודה יכולה לחכות! החופש הגדול הגיע, אני מתה לישון אחרי שאתמול היו לי נדודי שינה ולא נרדמתי ו.. "ענבל קמת או לא אני מקווה שלא התהפכת לצד השני של המיטה" קראה אמא של ענבל
"קמתי הנה

זהו , הסתיים היום וכולם כבר הלכו לישון רק ענבל שוכבת במיטה ולא מצליחה לישון.
מה יהיה ?! זה בכלל לא פשוט כל הסיפור הזה חשבה ענבל בכעס. איזה מין הורים? פתאום באמצע החיים מודעים שהם עוברים דירה. ורוצים שאני אחזור בתשובה.
אבל .... בכל זאת זה מעניין לעבור למקום חדש ויפה. ענבל קמה מהמיטה והוציאה את התמונות של נווה דקלים מתוך בתיק שלה. תמונות יפות היא חשבה. תמונות של שקיעה, גגות אדומים וגינות ירוקות.

רק רציתי לציין שעברה שנה מאז פוגרום עמונה.
שנה קשה , לא קלה, שנה שעדין הפצעים מדממים ומסרבים להגליד.
שנה שאני עדיין נושאת איתי צלקות בנפש,
שנה שקשה לי עם מראה שוטר שנושא איתו אלה.
שנה שכל יס"מניק ,שאני רואה מזכיר לי מיד את אותו בחור מסכן שהראש שלו פתוח ומדמם.
שנה שכל טרקטור מזכיר לי את הרס הבתים . ואני צועקת "אל תהרסו את הבית."
שנה, שנה של כל הנוער שהתחשל ולא נשבר,
שמתוך

בס"ד פרק ב'
כעבור שעה הגיע אבא מן הבנק.
"ענבל תראי מה קניתי לך..." קרא לי אבא.
יצאתי מהחדר שלי והלכתי אליו.
"פיצה! תודה אבא" קראתי והתחלתי לאכול את הפיצה.
"אני רואה שהשתפר מצב הרוח שלך" ציין אבא.
"אפשר לומר" עניתי לו בעודי אוכלת.
"אבא, מחר כל החבר'ה יהיו כאן לכן המצב רוח שלי טוב. הם מומחים בלשמח אנשים במיוחד ערן שמספר בדיחות שיפלו אותך לרצפה"
"יופי אני שמח... וענבל

בס"ד
פרק ד' חלק ב'. הפרק האחרון
שרית הלכה לכיוון ביתה.
השעה כבר מאד מאוחרת אבל זה לא הפריע לה.
היא הלכה בין כל התימהונים ופריקים של תל אביב זה ממש לא הזיז לה! היא הלכה שקועה במחשבות וחשבה על היום שעבר עליה...
אחרי השיחה עם אריאל בחוף הים של גוש קטיף היא לא נרגעה.
היא הרגישה שסערה מתחוללת בתוכה.
היא הלכה לאורך חוף הים, יחפה כמו תמיד, היא חשבה שזה ירגיע אותה אבל זה לא

בליבי אליך ה' אקרא,
הצילני ממצולות היאוש.
סלול בי שביל אל התקווה.
הושעני מרודפי וממבקשי רעתי השמחים בנפילתי.
עזור לי להילחם באויבי הגדול ביותר! הפחד...
הושט לי את החרב האמונה בעת צרה.
הושט לי יד עזר בקרב המוחות,
הקרב הקשה במלחמה לאושר ולחופש,
אל שמחת החיים...
עזור לי לטפס אל הפסגה, אל פסגת האושר.
עזור לי אלי, עזור, להגיע אל השלווה...
שלוות עולמים.

בס"ד
דבר ראשון אני מצטערת על זה שכל החודש לא פירסמתי את ההמשך , אתם יודעים בגריות.... וגם הפרק הזה קצר... בעז"ה בקרוב מאד אולי כבר שבוע הבא יהיה מוכן הפרק השני.
חלק ב'
פרק א'
כעבור שלושה חודשים.

שרית ישבה מול הים מחבקת את רגליה וצופה לגלים . חבילת הסיגריות שלה כבר נגמרה . נותרה עוד סיגריה אחת שאותה החזיקה בין אצבעותיה.
' כבר שלושה חודשים, כבר שלושה חודשים בלי ענבל' היא

בס"ד
פרק ט"ו
שרית פקחה את עיניה.
"איפה אני? מה זה הלבן הזה שמסביב? ולמה אני מחוברת לאינפוזיה??''
היא עצמה את עיניה לעוד כמה דקות... מנסה להיזכר.
ואז בבת אחת היא נזכרה בהכל. היא פקחה את עיניה בבעתה והתחילה לרעוד בכוח, גוש חסם את גרונה ודמעות מילאו את עיניה ,היא נזכרה בהכל כאילו התרחש מול עיניה. היא נזכרה בצעקה של ענבל שהצילה את חייה, הפיצוץ, גוש האש והעשן וריח הדם והשקט - השקט

בס"ד
שוב היא הלכה לפינה שלה.
הפינה שמשקיפה על ההרים שמסביב.
אבל הפעם החורף נגמר , החורף שלה,
היא נמצאת בתקופת האביב.
הכל יפה מסביב, הכל פורח,
היא הרגישה צורך לכתוב משהו וזה מה שיצא לה המילים שפשוט בטאו את הכל...
'אני כ"כ שמחה!!! תודה ה', תודה לך על הכל!!!
על החיים היפים, על הציפורים שמצייצות, על השמש שזורחת כל יום מחדש...
אני מרגישה רצון עז לחבק את כל העולם.

בס"ד
פרק יא.
ענבל נבהלה מאד מה קורה שם? היא חשבה.
אבל לא היתה סיבה לדאגה . כי אחרי שתי שניות נשמעה התשובה " שלא תעיז לגעת בדיסק האחרון של עברי לידר! שמעת?!"
ענבל צחקה היא כבר נחשה על מי שרית צועקת. יובל אחיה הקטן של שרית אהב לגנוב ממנה דיסקים ולהחביא אותם, הרבה פעמים שרית מצאה את הדיסקים שלה במקום מעניינים כמו: בארון שמתחת לכיור, בארון הבגדים של ההורים שלה ואפילו דיסק אחד מאד יקר של

בס"ד

פרק ז'

הלילה הגיע.
ענבל שכבה במיטה שלה וחשבה על כל מה שעבר עליה היום. הנסיעה, הפעם הראשונה שלה בישוב, הפריקה של הארגזים , הפצמ"רים ...
איזה יום מתיש! היא חשבה. אני מקווה שמחר יהיה יותר טוב . היא ניסתה להירדם אבל היא לא הצליחה. היא קמה מהמיטה והלכה למטבח. המטבח היה עמוס בארגזים היא חיפשה את השוקולית כדי להכין לעצמה שוקו .נו באמת, היא חשבה בכעס לכי תמצאי מחט בערמת שחת

בס"דזוכרים שהתחלתי פעם ממזמן לכתוב סיפור בהמשכים? אז נכנסתי לשוונג להמשיך ולכתוב אז מי ששכח מוזמן לקרוא את הפרקים הקודמים... אני אשמח לקבל ביקורת אם יש...
הסיפור שלי –פרק ד' (כל הזכיות שמורות)

הסתימה האריזה! מזל! חשבה ענבל.
"ענבלוש" קרא אבא, "בואי נוסעים לסבא וסבתא"
איזה כיף! לפניוקים! חשבה ענבל וחיוך עלה על שפתיה...
"את מחייכת" ציינה אמא
"אהה ,כן, למה לא?!"
"לא יודעת,

פרק ג'
בבוקר קמתי מוקדם כי הלכתי לישון מוקדם. השעון שעל הספריה הראה שהשעה 6:45, לא התחשק לי לחזור לישון אז החלטתי ללכת למטבח.
כשנכנסתי לשם ראיתי את אבא שותה קפה וקורא עיתון .
"בוקר טוב אבא "אמרתי
"בוקר טוב" ענה לי אבא
"ענבל יש ליד הדלת כמה קרטונים כדי שתתחילי לארוז"
"בסדר ואיפה אמא?"
"אמא ישנה היא כבר צריכה לקום היא צריכה היום לסדר כמה סידורים אחרונים בנוגע לעבודה

בס"דהסיפור שלי-פרק א'


אני לא אשכח את אותו יום בחופש הגדול שאבא ואמא אמרו לי שעוברים דירה לגוש קטיף.
זה התחיל ככה, הרגשתי כל מיני דברים מוזרים שקורים בבית מאז התאונה הכמעט קטלנית
שהייתה לי, לאבא ולאמא.

נסענו בכביש החוף כשלפתע אבא ראה נהג שיכור שנוסע בזיגזג והנהג הזה התנגש בנו ו...
כל המכונית הפכה לגרוטאה כאשר אנחנו ניצלנו בנס רק נפצענו פצעים קלים כולם אמרו שקרה

קטע שכתבתי היום, אחרי שראיתי תגובות של בנות בעקבות הלחץ האדיר שנוצר בגלל תקופת הבגריות העמוסה.
תקראו ותגיבו
לחץ,
הלחץ שגומר אותך, שלוחץ אותך כמו שלוחצים אדם לקיר.
זה חונק אותך וגומר אותך.
את מרגישה שאת מאבדת לאט לאט את החיות שלך.
את רואה מספרים, משוואות ,אותיות וכתב רש"י רודף אותך לתוך החלומות.
את צועקת :"תעזבו אותי! תנו לי לחיות!
תנו לי להנות מהחיים!
חיים זה לא

בס"ד
פרק י"ג
ענבל ושרית ירדו מהמונית והלכו לכיוון המסעדה.
הן כבר ראו את אורות המסעדה.
"תגידי שרית, מאיפה הכסף לאכול במסעדה?" שאלה ענבל.
"אה, לא משנה, עזבי." ענתה שרית
"נו שרית, תגידי" ביקשה ענבל ותקעה לה מרפק.
"אוקי , בסדר" התרצתה שרית. "אמא שלי קיבלה את הכרטיסים האלה מהעבודה שלה. ומכיוון שהיא ואבא לא אוהבים אוכל איטלקי אז ביקשתי אותם והם הסכימו."
"יפה מצידם" אמרה ענבל

כן זה הגיע בסופו של דבר.... מצטערת על האיחור פשוט אני בתקופת בגריות עמכם הסליחה
בס"ד
"שרית?!" שאלה ענבל "שרית את איתי?!"
"כן, כן אני איתך פשוט אני נמצאת במקום המוני "ביזרעאלי" אמרה שרית " יש פה מבצעים חבל על הזמן ממש חבל שאת לא איתי..."
"כיף לך!" אמרה ענבל בקנאה" פה יש מרכז מסחרי עם שתיים וחצי חניות "
"באסה " אמרה שרית בהשתתפות
" אז אני יכולה לבוא אליך או לא?!" חזרה ענבל על

אני יודעת שלא כתבתי הרבה מאד זמן כי מה לעשות ויש דברים דחופים יותר.... (כמו לישון) סתם... ממש לא!!!
בכולופן יש פיצוי השבוע בעזרת ה' יהיו שני פרקים (איזה מתח.... ) אז קבלו את פרק ו' במחיאות כפיים סוערות ....

בס"ד
פרק ו'

ארגזים וארגזים הרים של ארגזים חשבה ענבל. כמה בית יכול להכיל ....
ענבל נכנסה לחדר שלה חדר בינוני לא גדול ולא קטן . החדר צבוע בתכלת עדין המיטה שלה כבר היתה

הכל נראה שחור
לא , לא עוד פעם .
אין לי כוח לזה.
שמשהו יציל אותי..... בבקשה
למה אף אחד לא שם לב אלי?
למה אף אחד לא שם לב מה קורה לי?!
אני טובעת ! אני צועקת הצילו!!!!....
אבל אף אחד לא שומע....
אף אחד לא מקשיב....
כולם עסוקים ביומיום
ולאף אחד אין לו זמן להסתכל עלי ילדה קטנה שעומדת עם עינים עצובות...
עצוב נכון? איך כולנו שקועים ביומיום ולאף אחד אין שניה להסתכל

פרק ב'
כעבור שעה הגיע אבא מן הבנק.
"ענבל תראי מה קניתי לך?" קרא לי אבא.
יצאתי מהחדר שלי והלכתי אליו.
"פיצה!" קראתי "תודה אבא" והתחלתי לאכול את הפיצה.
"אני רואה שהשתפר מצב הרוח שלך" ציין אבא.
"אפשר לומר" עניתי לו בעודי אוכלת.
"אבא מחר כל החבר'ה יהיו כאן לכן המצב רוח שלי טוב. הם מומחים בלשמח אנשים במיוחד ערן שמספר בדיחות שיפלו אותך לרצפה"
"יופי אני שמח... וענבל זה באמת