פרק ט"ו . ארוך במיוחד....

בס"ד

 פרק ט"ו

שרית פקחה את עיניה.

 "איפה אני? מה זה הלבן הזה שמסביב? ולמה אני מחוברת לאינפוזיה??''

היא עצמה את עיניה לעוד כמה דקות... מנסה להיזכר.

ואז בבת אחת היא נזכרה בהכל. היא פקחה את עיניה בבעתה והתחילה לרעוד בכוח, גוש חסם את גרונה ודמעות מילאו את עיניה ,היא נזכרה בהכל כאילו  התרחש מול עיניה. היא נזכרה בצעקה של ענבל שהצילה את חייה, הפיצוץ, גוש האש והעשן וריח הדם  והשקט - השקט הנורא מכל. היא עצמה שלישית את עיניה מנסה לשכוח מכל הזוועה. אבל בעל כורחה שחזרה את הכול.  מה קרה אחרי הפיצוץ? היא תהתה.

 היא ניסתה לשחזר את החלק הזה בזיכרונה, אך היא לא זכרה כלום. היא הרגישה שהיא נתקלת בקיר שחור שלא נותן לה גישה לזיכרון הכואב.

היא הסתכלה מסביבה. עיניה נתקלו בדמות לא מוכרת יושבת לידה היא התרוממה מעט כדי להסתכל בדמות טוב יותר. הדמות הבחינה ששרית התעוררה מהעילפון אחרי 24 שעות של חוסר ההכרה.

"שלום שרית, קוראים לי אריאל " הדמות פנתה אליה

"שלום גם לך, מי אתה? , ואיך אתה יודע איך קוראים לי?" היא שאלה

"אני התורן שענה לך לטלפון במד"א" הוא ענה

ואז זה נחת עליה בהפתעה היא נזכרה בהכל  בצעקה לאלוקים , ההברקה שבאה לה פתאום לטלפן למד"א, השיחה עם התורן. היא הרגישה לאות בכל גופה, כאב ראש תפס אותה היא פלטה אנקה ומיד נשכבה על המיטה.

"תשכבי שרית, אל תתאמצי" אריאל סגר את המשנה וקם מכיסאו מיד ." היו לך רסיסים בכל הגוף ואיבדת הרבה דם" הוא המשיך.

"איפה ההורים שלי?" היא שאלה.

" הם היו פה עד לפני שעה, החלפתי אותם כדי שילכו הביתה ינוחו קצת ויהיו עם אח שלך ועם אחותך."הוא ענה

" ואיפה יובל ושיר נמצאים עכשיו? "

"אצל דודה שלך מרעננה... ואני צריך להתקשר אל ההורים שלך להודיע להם שהתעוררת"

אריאל חייג להוריה של שרית ודיבר איתם. הוא הודיע להם ששרית התעוררה ולאחר מכן הוא מסר את הפלאפון שלו לשרית.

"שריתוש זאת אמא ! הכל בסדר? איך את מרגישה? כואב לך? אני מיד באה אליך! את רוצה משהו מיוחד? " אביבה דיברה במהירות.

"אמא, אני בסדר אני שוכבת במיטה לפני כמה דקות התעוררתי. קצת כואב הראש.."

"תשכבי! ואל תזוזי! תבקשי מהבחור שיקנה לך קולה או משהו ואנחנו נשלם לו..."

"אמא, זה בסדר אל תדאגי. שתבואי נדבר..."

"טוב מתוקה, אני כבר יוצאת מהבית של דודה אורית . היא מוסרת לך ד"ש ונשיקות והיא שולחת לך את הבראוניס שאת אוהבת"

"בסדר ביי, נפגש ד"ש לכולם... במיוחד ליובל" אמרה שרית

"אין בעיות אז אני יוצאת, צא'ו"

"צא'ו"

שרית מסרה לאריאל את הפלאפון ואמרה תודה.

היא שתקה , היא עצמה את עיניה ו... ענבל! מה קורה איתה? היא חיה? היא בסדר? איפה היא בכלל?

היא פקחה במהירות את עיניה והתרוממה מהמיטה למרות שאסרו עליה.

"תגיד לי , "היא פנתה לאריאל "מה קורה עם החברה שלי ? ענבל? הכל בסדר איתה? היא חיה? המחבל לא הרג אותה?" היא שאלה במהירות, חרדה מהתשובה.

אריאל הרים את עיניו מהמשנה שקרא בה. הוא ידע שמשהו יצטרך לספר לשרית על ענבל . הוא חשב שההורים של שרית יעשו את זה. אתמול עד שעה מאוחרת הם סיפרו לו איך הכל נודע להם. הם סיפרו לו ששרית וענבל חברות טובות ושהן היו ביחד במסעדה.

 הוא לא רצה להיות זה שיספר לה על המצב הקשה של ענבל. הוא בסה"כ רצה לעשות מצווה ולהחליף את ההורים של שרית , לעזור קצת במשהו בכל המצב הקשה הזה, הוא היה בחופש מהישיבה וכמובן שהוא הלך ישר למד"א. מד"א זה החיים שלו אחרי הישיבה .

"אין מה לעשות עכשיו" הוא חשב "בכל מיקרה יצטרכו לספר לה", אריאל גייס את כל הכוחות שלו.

"ענבל." הוא אמר בשקט לשרית "במצב לא טוב, היא בטיפול נמרץ, מנסים להציל את חייה..."

שרית הייתה בהלם היא הרגישה שהגוש חוסם עוד יותר את גרונה.

"מה?" היא צעקה בהיסטריה "ענבל במצב מסוכן? מה אני עושה פה בכלל? קח אותי אליה!"

"שרית, תירגעי בסדר?" אמר אריאל בתקיפות. " זה שתלכי אליה זה לא ישפר את המצב שלה!"

שרית צנחה שנית לתוך הכרית שלה . תלתליה השחורים התפזרו מסביב לכריתה.

היא הרגישה רע. כאב ראש הציק לה היא הרגישה כאילו מישהו מכה בפטיש בתוך הראש שלה. היא שמה לב לתחבושות מסביב לידה השמאלית וברגליה. היא ניסתה להזיז את רגליה ולא הצליחה. היא חשה בכאב חד. היא נשכה את שפתיה, פוקדת על עצמה שלא לפלוט שוב אנקה. היא לא הפסיקה לחשוב על ענבל . ענבל הייתה חברתה הטובה ביותר ואפילו יותר מכך.

מעולם היא לא הסתדרה עם שיר. שיר הייתה סנובית , כל היום הייתה מבלה בסרטים , מסיבות ומועדונים. היא הייתה מקובלת בחברה והיא מחליפה חבר כל יומיים ."כמו גרביים ", שרית הייתה אומרת לענבל.

בתוך תוכה היא קנאה בשיר על היותה כ"כ פופולארית ומוצלחת בהכל.

היא דיברה על זה המון עם ענבל על התסכול שהיא מרגישה שתמיד 'הסנדוויצ'ים' נדפקים .

שיר תמיד קיבלה את כל מה שהיא רצתה מההורים שלה מעולם לא אמרו לה לא. ותמיד לשרית עשו בעיות , כשהיא רצתה ללכת לסרטים או לקניונים לקנות בגדים. תמיד ביקשו ממנה לשמור על יובל כשההורים היו יוצאים לבילוי או אירוע ושיר מעולם לא שמרה עליו "זה מתחת לכבודה". פעם אחת שיר שמרה עליו וזה לא הסתיים בטוב. יובל כעס על שיר שביקשה ממנו להפסיק לשחק במחשב ולעזור לו לארגן את הבית כי החברות שלה צריכות להגיע.  אבל יובל התחיל בכל זאת לסדר לא היה לו כוח לריב איתה. שיר התיישבה מול המראה שלה והתחילה להתאפר וצעקה על יובל שיסדר יותר מהר. כי 'החברות שלה עוד מעט מגיעות'. וכשהן הגיעו היא אמרה ליובל שיעוף לחדר שלו לישון . יובל כ"כ כעס עליה שנשבע לעצמו לנקום בה ומהמקרה הזה התחזק הקשר שלו עם שרית שהרגישה כמהו .

 שרית ושיר רבו המון שרית לא סבלה את ההתנשאות שלה היא הייתה צועקת לה "תפסיקי לחשוב שאת מלכה כי את לא! אם תרצי או לא תרצי ואת לא תגידי לי מה לעשות אני לא השפחה שלך! מבינה אותי?"  .

ענבל תמיד עודדה את שרית והרגיעה אותה כששרית באה עצבנית אליה. הן היו רואות סרט ביחד או הולכות ל 'באולינג ' להוציא את העצבים על הכדור.

שרית התנערה ממחשבותיה .

"אריאל, בבקשה תיקח אותי לענבל, תבין היא כמו אחותי" ביקשה ששרית

"שרית אני לא יכול לקחת אותך על דעת עצמי. תביני, אני כאן על תקן מלווה ואם אני אקח אותך ויקרה לך משהו יתבעו אותי על זה מצטער" אמר אריאל והביט בשרית מבט מלא השתתפות.

שרית התאכזבה. היא כ"כ רצתה ללכת לענבל ולראות מה שלומה, היא כ"כ דאגה לה עד שלא הייתה מסוגלת לשבת סתם במיטה. מצב רוחה היה ירוד. היא נמצאת במרחק קטן מהמחלקה של ענבל ולא נותנים לה לראות אותה.

"אני יכול לנסות לברר, אולי כן יתנו לך ללכת " אמר אריאל לפתע.

"מצוין!" היא קראה "לך תברר, אני מחכה כאן ממילא אני לא יכולה לזוז" היא אמרה בחצי חיוך .

כעבור רבע שעה . אריאל נכנס לחדר כולו רציני עם אחות בסבר פנים חמור שפלטה 'שלום' חטוף וניתקה אותה מהאינפוזיה, שרית כבר חשבה שמשהו קרא  ואז...

"טררם! האישור הושג ! איך אני בשבילך?" קרא אריאל בחיוך

"וואו, אריאל הייתי בטוחה שמשהו נורא קרה , הפחדת אותי! " אמרה שרית בהקלה היא הרגישה שאבן נגולה מעל ליבה.

 "זה היה בכוונה" אמר אריאל בחיוך מבודח "אנו נעים לכיוון מחלקת טיפול נמרץ, שרית האם את מוכנה?" הוא שאל בדרמטיות

"בהחלט" היא ענתה .מתחילה לחבב את הבחור שלצידה, הוא הקרין שמחת חיים וזה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה עכשיו אחרי כל מה שקרה.

" אם כך  אני מרים אותך  לתוך הכסא גלגלים שבצד תתכונני. שלוש ארבע הופ..."

אריאל הניף את שרית בקלות בשתי זרועותיו החזקות והיא ישבה בתוך זרועותיו מרגישה מלכת העולם.

אריאל הניח את שרית בתוך הכסא גלגלים והתחיל לדחוף אותו.

שרית הרגישה מוזר בתוך הכסא גלגלים. זה היה נראה לה מוזר לנסוע ולא ללכת, היא הרגישה נכה. אבל  יחד עם זאת הייתה הנאה מסוימת לא להתאמץ כלל ופשוט בשניות את מגיעה ממקום למקום ואנשים מפנים לך את הדרך ואין פקקים, היא חשבה בגיחוך זכרת בפקקים של תל אביב.

היא הגיעה למחלקת טיפול נמרץ .

המראות לא היו נעימים לעין . אנשים שוכבים במיטות מחוברים לאלפי צינורות, איך הרופאים יודעים איזה צינור שייך לאיזה תרופה?' היא חשבה

היא ראתה אנשים במצבים קריטיים בחדרי בידוד . היא השפילה את מבטה כשראתה אדם חסר רגל מונשם .

אריאל כאילו קרא את מחשבותיה "לא נעים נכון?" הוא אמר,

"זה נורא!" היא אמרה בלחש, "גם ענבל נראית ככה?"

"לא יודע, עוד לא הייתי אצלה תכף נראה." הוא אמר בשקט.

הם הלכו לאורך המסדרון . אריאל מסיע את שרית ושרית מתבוננת בחולים ששוכבים ולא זזים היא התבוננה במשפחות של החולים והפצועים שיושבים ליד יקיריהם ולא עוצמים עין, חלקם קראו תהילים חלקם סתם בהו בחלל.

הם הגיעו לחדרה של ענבל בסוף המסדרון. ברגע הראשון שרית ישבה קפואה ובהתה בענבל

'זאת ענבל? לא יכול להיות? אריאל כנראה התבלבל!'

אבל ככל שאריאל קירב את הכסא למיטתה של ענבל התחוור לה שאכן זאת ענבל... פתאום הכאב ראש חזר לה , הבטן שלה התכווצה למראיה של ענבל ודמעות הציפו את עיניה.

" מה הוא עשה לך? המחבל ימ"ש " צעקה שרית

"שרית, בבקשה ממך תהיי בשקט יוציאו אותנו מפה" ביקש אריאל

"אריאל תראה מה קרה לה..." בכתה שרית

ענבל באמת נראתה נורא. היא שכבה ללא תזוזה , מונשמת ומחוברת לאלפי צינורות , היא הייתה נפוחה, ומלאה תחבושות.

אמא ואבא של ענבל נכנסו לחדר, והופתעו למצוא את שרית עם בחור דתי.

"שלום שרית" אמרה ליאורה מופתעת

"שלום ליאורה ושלום גם דוד" היא אמרה. הם נראו כאילו הזדקנו ב10 שנים לפחות. שרית הייתה המומה.

" אני שמחה לראות אותך. שמעתי שגם את נפצעת . איך את מרגישה?.." שאלה ליאורה בעדינות

"בסדר לא כ"כ נורא. אני רק לא יכולה להזיז את הרגלים",

דוד וליאורה נאנחו.

"הפיגוע הזה! הרס לכולנו את החיים" אמר דוד במרירות .

"בואי ,שרית תתקרבי לענבל " לחש לה אריאל.

הוא קירב את שרית עוד יותר לענבל . שרית לקחה בעדינות את ידה של ענבל ונישקה אותה ולחשה לענבל,  "ענבל, את זוכרת מה תמיד אמרנו אחת לשנייה? לא להיכנע! ולא להישבר! אנחנו חזקות ואת חזקה ואנחנו יכולות להתגבר על כל המכשולים. בבקשה ענבל תראי לי סימן חיים, תלחצי לי את היד.."

אחרי כמה שניות הרגישה שרית לחיצה חלושה,היא כ"כ שמחה היא הרגישה שיש תקווה שיש סיכוי, היא מחתה את דמעותיה ונישקה שנית את ידה של ענבל.

"היא לחצה לי את היד! ביקשתי ממנה ללחוץ לי את היד והיא לחצה!" היא הודיעה בהתרגשות,

 להוריה של ענבל .

" באמת? היא לחצה לך את היד?" קראה ליאורה בהתרגשות.

" לא לחיצה חזקה. אבל כן זאת הייתה לחיצה" שמחה שרית,

"תודה לאל! " קרא דוד.

"תתקרבו אליה, תדברו איתה אולי היא תלחץ עוד פעם את היד" אמרה שרית,

"אריאל , כדאי שנלך..." אמרה שרית.

"אני גם חושב" הוא אמר.

"להתראות ליאורה ודוד . רפואה שלימה לענבל" נפרדה שרית מההורים של ענבל,

" להתראות יקרה! שמרי על עצמך ותודה" אמרה ליאורה בחיוך.

שרית חייכה לשניהם והלכה.

זה היה שווה! רק בשביל החיוך של שניהם, היא חשבה .
היא נזכרה בצער במראיהם של הוריה של ענבל, הם נראו כאילו הזדקנו ב10 שנים, למרות ששניהם בני פחות מ40 שנה.

באותו לילה הדרדר מאד מצבה של ענבל.
כבר בבוקר היא לא הייתה בין החיים,  ההרוגה  מספר 9 באותו פיגוע...