הסיפור שלי חלק ב' פרק א'

בס"ד

דבר ראשון אני מצטערת  על זה שכל החודש לא פירסמתי את ההמשך , אתם יודעים בגריות.... וגם הפרק הזה קצר... בעז"ה בקרוב מאד אולי כבר שבוע הבא יהיה מוכן הפרק השני.

חלק ב'

פרק א'

כעבור שלושה חודשים.

' כבר שלושה חודשים, כבר שלושה חודשים בלי ענבל' היא חשבה בכאב . ליבה ניצבט אבל עיניה נותרו יבשות כמו השיר שאותו אהבה לשמוע, של שלמה ארצי

 'כבר יבשו עיננו מדמעות ופינו כבר נותר אילם מקול /

 מה עוד נבקש אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל...'

היא נזכרה בהלוויה של ענבל.

השמים היו אפורים מהאובך ,חום של אוגוסט היה מעיק, אבל אף אחד לא חשב שלא לבוא להלוויה בגלל הסיבה הזאת.

 כל החברים שלהם באו. כולם היו המומים ומבולבלים, הכל נודע להם כ"כ במהירות. הם רצו לדעת איך הכל קרה!

אבל הם לא שאלו את שרית. והיא הוקירה להם תודה בליבה. לא, לא היה לה כוח נפשי לספר להם את הכל.

הוריה של ענבל היו עם משקפי שמש ,כנראה לכסות על העיניים שנפוחות מדמעות. לידם סבא והסבתא של ענבל משני הצדדים שנראו זקנים יותר מגילם. הדודים והבני דודים היו עצובים ושתקו.

 השתיקה! השתיקה הזאת הייתה חזקה מכל מילה!!!

 פה ושם נשמעו יפחות של בכי שניסו להחניק, לכולם היה מין מבט מיוסר בעיניים.

 מה ? מה אפשר לומר להורים שאיבדו את ילדתם בשיא פריחתה?

 דוד של ענבל הספיד אותה.

שרית הספידה אותה בלב , היא בכתה בלבה כבר לא נותר לה עוד כוח לבכות. היא עשתה את זה כשנודע על כך מאמה שעות על גבי שעות .

מדי פעם כשהייתה חוטפת שינה קצרה היא הייתה מתעוררת בצעקות.

 היא הייתה נזכרת במחבל ,בבום והשקט... השקט הנורא מכל, ריח הדם השרוף והזעקה הזעקה הגדולה מכל  .

 היא ישבה בתוך הכסא גלגלים שלה.

 אסור היה לה לאמץ את רגליה שבוע, עד שירפאו מהניתוח .

'אני שונאת את המחבל הזה! אני שונאת את כל הערבים! תראו למה גרמתם? טוב לכם עם זה?' היא צעקה בתוך תוכה.

ליבה הלם בקרבה .היא חשה גל של שנאה כלפי הערבים שוטף אותה,

 היא הרגישה שאם היא הייתה רואה את מתכנני הפיגוע הזה היא הייתה יכולה להרוג אותם במו ידיה!

 השנאה הייתה גדולה כ"כ היא הרגישה שהיא מתפוצצת מזעם .

הראש שלה כאב מאד.

אביבה הרגישה ששרית לא מרגישה טוב, היא הציעה לה בשקט בקבוק מים ושרית לקחה זאת בתודה.

 ההלוויה נגמרה וכל אחד חזר לביתו, לחיים הרגילים...

שרית באה לגוש קטיף אחת לשלושה שבועות, מתוך נקמה קטנה לערבים שיראו שהיא לא נשברת .שהיא באה ותומכת במפעל ההתנחלויות שהם מנסים כל הזמן להרוס.

 שיצאו להם העיניים! כשיראו שעוד בית ועוד בית נבנה. היא חשבה בהנאה, כשראתה איך נווה דקלים וכפר דרום מתפתחות ועוד אנשים באים למרות הפיגועים ולמרות המצב הקשה.

היא נאנחה וקמה מדיונה שישבה עליה ומעכה את בדיל הסגריה בנעלה .

היא החלה ללכת לאורך החוף ומביטה אל הקראוונים של שירת הים.

מאז מותה של ענבל היא הייתה מקפידה לבקר את הוריה של ענבל.

 אחרי הביקור בנווה דקלים היא הייתה הולכת לחוף הים בשירת הים. היא הייתה יושבת על הדיונה שלה ומביטה אל הגלים.

 שם היא הייתה חושבת וחושבת על הכל, על הפיגוע, על החיים שלה והחיים בכלל .

 היא הרגישה כעס וכאב כלפי אלוקים. למה? למה הוא עשה את זה? למה דווקא ענבל ? הבת שהכי הייתה קשורה אליה, אחותה ממש...

היא הייתה כועסת כ"כ מלאת זעם ומרירות.

 היא הייתה חשה שליבה מוצף בכעס וזעם. בשלב כזה היא הייתה פותחת בריצה לאורך החוף ומשקיעה את כל כולה בריצה נותנת פורקן לכעסה.

 אח"כ היא הולכת לחוף הים הנפרד ושוחה עד שכלים כוחותיה.

משם היא הייתה נוסעת בטרמפ לטרמפיאדה של צומת קטיף או לכיסופים תלוי לאיפה היה הטרמפ.

היא עדיין לא השלימה עם מותה של ענבל היא סירבה לחיות .

בתחילת השנה היועצת הזמינה אותה לחדר שלה לשיחה.

 היא ניסתה לדובב אותה אבל שרית לא רצתה לדבר.

 היא רצתה לשמור את רגשותיה לעצמה.

 מה היא תבין? היא חשבה.

היו ימים שלא הייתה קמה מהמיטה ורק בוהה בתקרה של חדרה ולא הולכת לתיכון שבו היא למדה. הוריה היו מודאגים, זה לא אותה שרית הפעלתנית ומלאת שמחת חיים שהייתה לפני הפיגוע שרית שהולכת למסיבות עד אור הבוקר, שרית שצוחקת ושמחה ששמה מוזיקה בשיא הווליום ושרה בקולי קולות .

 הם ניסו לשכנע אותה ללכת לפסיכולוג אבל היא סירבה . חבריה של שרית לא ידעו מה לעשות הם ניסו להתקרב. במיוחד ערן החבר של ענבל לשעבר.

 אבל שרית ניתקה את עצמה מכל קשר.

 כך לאט לאט נותרה ללא חברים, שכבר היו מיואשים מלנסות לעזור, היא מצאה את עצמה לבד והאמת שזה לא הפריע לה...

 ' מה הם יבינו? היא חשבה הם חוו את הפיגוע ? הם חולמים בלילות על מראות הדם? הם שומעים את הפיצוץ כל פעם שהם שוכבים במיטה בלילה? הם עוברים חווית שיקום? הם ניסו ללכת מחדש על הליכון ?

היחיד שעוד היה לה קשר ודיבור איתו היה אריאל התורן ממד"א.

 היא הייתה מרגישה חופשייה איתו בשיחות טלפון שלהם.

 הוא ניסה לשכנע אותה לחזור לתלם ,ללמוד, לחיות, לצאת עם חברים למקומות בילוי ולא לשקוע כל היום במרה שחורה.

"ענבל לא הייתה רוצה שככה תתנהגי! היא הייתה רוצה שתמשיכי לחיות!" הוא אמר לה

"מאיפה לך לדעת מה ענבל הייתה רוצה?" היא שאלה בכעס מסוים

" שרית, תסכימי איתי שהדרך שבה בחרת כרגע היא לא מובילה אותה לשום מקום!  את לא חיה, לא לומדת,את כל היום סביב הרגשות שלך את מתמכרת לכאב ולאובדן .

את יודעת משהו? את בדיוק משרתת את הרצונות של הערבים!

"על מה אתה מדבר???" היא צעקה

"שרית, הם רוצים למנוע מאיתנו לחיות! שנחיה סביב האובדן סביב הכאב, שלא נצא מהבית לבלות מרוב פחד.  בגלל שאיבדנו את טעם החיים , הם רוצים שכל היום נבכה, והתשובה שלנו למצב הזה זה לנהוג הפוך ממה שהם רוצים!!!

 אנחנו צריכים לצאת לבלות , לחיות, ללמוד, לצאת מהמשבר ולהתקדם בחיים, שרית, תאמיני לי גם אני חוויתי אובדן! הישיבה שלי נמצאת בשומרון והיו לנו לא פעם ולא פעמים פיגועי ירי שבהם נרצחו אחד הרבנים שלי שהערצתי וגם חברים טובים. תאמיני לי שזה היה קשה! אבל  יצאתי מהכאב ומדיכאון כי הבנתי שזה לא הוביל אותי לשום מקום!

 מה יעזור אם אני יפסיק ללמוד גמרא? משנה? זה יחזיר את החברים שלי לתחייה?!

אז חזרתי לחיים הרגילים, אני לא אגיד לך שזה היה קל, אבל בהדרגה זה אפשרי. ובין השאר בחרתי ללמוד להיות חובש ונהג אמבולנס כדי שאני אוכל להציל חיים." הוא הסביר בסבלנות.

"אריאל מה אני יגיד לך? כל הכבוד! אתה מסוגל לצאת מזה יותר בקלות אבל אני? מה נשאר לי אחותי התאומה הלכה..." אמרה שרית באנחה ודמעות בצבצו בזויות עיניה.

"שרית, את בסה"כ בת 16.5 החיים עוד לפניך! זה שאדם נפטר ל"ע זה לא אומר שפה נגמרים החיים! החכמה היא לדעת איך להמשיך הלאה. תציבי לעצמך מטרות בחיים מה את רוצה מעצמך! למשל, להתחיל להגשים חלומות.

 כל מה שאת חלמת תמיד ויגרום לך לשמוח תגשימי!  במקביל תמשכי ללמוד, תוציאי תעודת בגרות טובה ,תשאפי ללמוד מקצוע שיוכל לעזור לאנשים אחרים ,כמו: רפואה או עריכת דין. אין לי מושג מה מתאים לך. תחשבי את מה מתאים לך .בעז"ה תתחתני ותלדי ילדים זאת גם סיבה לחיות. שרית בשביל זה יש טעם לחיות..."

שרית שתקה והרהרה בדבריו.

"שרית?! קרא אריאל בפלאפון "את חיה? עוד לא מתת?" הוא התבדח.

"אחלה רעיון" היא אמרה בחצי חיוך.

"שלא תעזי! אם את תמותי אני יהרוג אותך!" איים אריאל

" אהבתי" צחקה שרית

"את צוחקת! כבר סימן טוב! אז מה החלטנו מתקדמים?"

"מי אמר שאני החלטתי לשנות כיוון?!" התגרתה שרית.

"את לא מצפה שאני אבזבז 20 דקות מזמני היקר ועל החשבון שלי כדי שלא תצאי עם החלטה."

"מה שאת רוצה" נאנח אריאל מאוכזב קצת... "טוב להתראות תרגישי טוב"

"אמן"

אריאל ניתק את השיחה. הוא הרהר בכל השיחה האחרונה. כבר הרבה זמן שהם בקשר. למעשה מאז ההלוויה של ענבל. הוא היה שם, בסוף, הוא הרגיש חלק מכל הסיפור הזה. הוא ראה את שרית יושבת בכסא גלגלים מביטה בעצב בכל הנעשה .אמא שלה דחפה את הכסא גלגלים ואחותה שיר גם באה. היא הלכה לצידם יחד עם החבר שלה.

הוא התנער מהרהוריו והסתכל בשעון. הוא נזכר שעוד רבע שעה נגמרת הפסקת צהרים ואח"כ יש שיחה של ראש הישיבה . הוא הלך לחדרו תפס את הגיטרה . הוא יצא החוצה לנוף הבראשית של השומרון ושם בין כל הצמחייה ונוף ההרים ישב אריאל וניגן וניגן הוא הרגיש קרוב יותר אל ה' בטבע. הוא ביקש, הוא התפלל .

"אבאל'ה שבשמיים" הוא קרא .

בבקשה ממך תעזור לשרית לצאת מהדכאון והעצב. תוביל אותה אל שבילי השמחה. שתהייה שמחה ומאושרת ,שיהיה לה טוב בחיים .בעזרתך היא גם תחזור בתשובה."

"תעזור לאבא ואמא להמשיך ולגדל את המשפחה בנחת ובשמחה." הוא נזכר בגעגועים במשפחתו.

הוא המשיך והתפלל ברגש על עצמו , שימשיך ללמוד תורה בשמחה . 

שימצא כבר את המיועדת!  הוא ביקש והרגיש צביטה קטנה בלב.

 לפתעהוא שמע קול צעדים מאחוריו הוא הפסיק להתפלל והקשיה בדריכות לצעדים שלמרבה האימה נשמעו קרובים מאד אליו.

 "ידיים למעלה!!!" נשמעה קריאה.