אש אהבתי

קבלי-

ח"ח (חיזוק חיובי)

נוגע ללב.

יש לך בעיה גדולה, שאת כל הזמן, כל הזמן אומרת "אני". אני מתבוננת ואני נפצעת ואני רואה ואני זועקת ו---די. זה ממש מעצבן.

חוצמזה, השיר גם מלא פאתוס. פאתוס מהסוג הרע, כזה שגורם לשיר להשמע לא ממש אמין. "נחסם באש השנאה והתופת"?! נו, באמת.

הייתי ממליץ גם לנסות לעבוד על מילות קישור. כל שורה את מסיימת בנקודהף כל שורה מתחילה חדשה - נסי לחבר בין משפטים.

 

בסך הכל הרעיון טוב וגם הביצוע לא רע, אבל עבודה על הדברים שהצעתי למעלה [ועוד כמה, אבל זה כבר בהמשך - דיה לצרה בשעתה:-)] ישפרו אותו הרבה יותר.

 

בברכה,

יהודה.

דבר ראשון קודם כל תודה על התגובה!
דבר שני, כל הקטע של האני ואני, השיר עצמו הוא דימוי, משל שמשהי מספרת אותו בגוף ראשון.
כמו שבסיפור יש מספר כגיבור, האדם שמספר את חוויותיו לקורא. ברור שהמספר ישתמש הרבה באני ואני- כי הוא מספר. כנ"ל כאן יש פה מישהי שמספרת על החוויות הרגשיות שהיא עברה.
דבר שלישי , האש פה היא דמוי. לאש יש הרבה שימושים תפקידים שבשיר הזה חלקם מוזכרים.
בהתחלה מתואר מה האש עושה אם מתקרבים אליה יותר מדי, צריבה, פציעה וכו'. מזיקה!
אח"כ האש היא תיאור, דימוי לשנאה. אש השנאה (שנאת הערבים כלפינו) האש הזאת היא אש תופת (פיגועים, מלחמות).
אח"כ יש את התפילה שהאש תשמש מ בקודש (קורבנות, הדלקת המנורה).
אחת המיסודות העולם אי אפשר לשרוד בעולם בלעדי האש וכו'. התפילה כאן שהשימוש של האש יהיה שימוש טוב.
מקווה שהובנתי

בוודאי שיש כאן סיפור. אבל גם סיפור הוא מעיק כשהוא מסופר בצורה כזו. חשבי רגע: איזה משפט נוח יותר מבין הבאים:
1. "אני הלכתי למכולת ואז אני הלכתי להוציא את הדואר מהתיבה ואז אני הלכתי להביא את הילדה מהגן"
2. "[אני - לא חובה] הלכתי למכולת ואז להוציא את הדואר מהתיבה, ולבסוף הלכתי להביא את הילדה מהגן"

מה ניסיתי לומר בזה? שחזרה מרובה על אותה מילה [אם אין לה תועלת חשובה] היא מקשה על הקורא ומעיקה.

לגבי האש, לא דיברתי על האש עצמה. היא לא חשובה לי. דיברתי על כך שביטוי כמו "אש השנאה והתופת" הוא ביטוי מאד מאד חזק, ולכן גם עלול להשמע מאד לא אמין אם לא מביאים אותו בהקשרים מאד חזקים.


יהודה.

ברא