תום

היא הייתה אישה רחבה, בעלת ארנק עור רחב עוד יותר. הילד הרזה הביט בה, לאחר מכן לטש עיניים בארנק. ארנק עם ידיות ארוכות, בעל אבזמי זהב, בצבע ארגמן בוהק. הוא עצר לרגע, בוחן את דרכי הגישה השונים. אחרי רגע של הרהור הוא פנה לצעוד מאחורי הגברת.

הייתה זאת שעת לילה מאוחרת, הילד תהה לעצמו מה גברת כזאת עושה בחוץ בשעות כאלה. הסימטה הייתה ריקה, מטרים ספורים בלבד הפרידו בינו לבין האישה. הוא זינק, משך ברצועת הארנק, והתכוון לפרוץ בריצה מהירה. הוא סמך על גופו הגמיש ועל ניסיונו. הוא לא לקח בחשבון אבן, שהעיפה אותו לאחור מפילה אותו בחבטה כואבת על המדרכה המלוכלכת. הוא נאבק לקום, אבל רגליו לא נענו לו, כאב עז פילח את רגליו עם כל תזוזה שעשה. לבסוף הוא הצליח לקום, אך נפל אחרי שניות מספר חזרה לרצפה.

הגברת התקרבה אליו בצעדים איטיים, יודעת שלילד המלוכלך לפניה אין דרכי מילוט. היא הרימה אותו ביד אחת, תפסה בידה השנייה את ארנקה, והחלה ללכת. היא גררה את הילד הרזה מאחוריה. עכשיו נוסף לילד גם כאב ראש עז. הוא הישתדל להיתעלם מהכאב, רק דבר אחד עניין אותו כרגע. הוא פנה להביט לתוך עיניה של הגברת, הוא שאל בפחד,

"גיברת, את מביאה אותי למישטרה?"

"לא," ענתה הגברת, חושקת את שפתיה הצבועות בצבע אדום זורח.

"אמ- אז לאן?" הילד שאל, מביט לצדדים בחוסר אונים.

"אתה תראה," ענתה הגברת.

הילד הביט בה בחרדה. הוא העביר את מבטו על ידה השמנה, האוחזת בפרק ידו הצר, הוא ידע: זה חסר סיכוי. הם עברו בצורה כזאת כמה סימטאות חשוכות. לבסוף הגברת שאלה אותו,

"ילד מה שמך?"

הילד הופתע מהשאלה המוזרה, "תום," הוא ענה בהשתוממות.

הם עברו תחת פנס רחוב, הגברת לטשה עיניים בפניו המלוכלכות, "אני אקח אותך אלי הביתה," אמרה בקול, יותר לעצמה מאשר לתום.

"ומה תעשי לי בבית?" שאל תום, עיניו הגדולות עדיין נעוצות בארנקה של הגברת.

"אתה תראה," חזרה הגברת.

"איך קוראים לך?" שאל תום, הוא הרגיש קצת טיפש כששאל את זה.

"אן לאב טומסון" ענתה הגיברת בקול חסר הבעה,

תום התפעל מהצליל המכובד של שמה, אבל הוא כבר למד שלפעמים עדיף לא להעיר על דברים כאלה. הגברת עצרה ליד בית פרטי גדול, תום הביט סביבו, "בטח המקום של העשירים" הוא חשב בהבנה ילדותית.

הם נכנסו לבית, הוא היה שקט ודומם, הגברת עברה מחדר לחדר והדליקה את האורות.

"ככה נעים יותר," היא מלמלה לעברו בחיוך עצוב,

הוא הינהן בראשו. גם את זה הוא כבר הבין: כשלא מבינים מבוגרים עד הסוף עדיף לא לשאול שאלות.

הגברת הושיבה אותו בסלון גדול מלא רהיטים כבדים. הגיברת ביקשה ממנו ללכת להתקלח. היא הובילה אותו לחדר אמבטיה גדול עם ברזים זהובים ושטיח לבן וצמרירי. היא סגרה את הדלת, הוא לא הבין למה, אבל גם לא שאל.

הוא הסיר את בגדיו המלוכלכים, וניכנס לאמבטיה רחבה, הוא התיישב והניח לגופו המתוח להתרפות למגע המים החמים. הוא השתדל למנוע מהמים לצאת להרטיב את השטיח הנעים. אחרי כחצי שעה הוא קם ויצא מהאמבט. הוא ניגב את עצמו במגבת ענקית שנתנה לו הגברת. המגע של המגבת נעם לו. הוא התלבש חזרה בבגדיו, פתאום שם לב ללכלוך שדבק בהם.

הוא יצא מחדר האמבטיה, ראה איך המסדרון מתמלא אדים. הוא הלך חזרה לסלון והתיישב על ספה רכה במיוחד. הוא הביט סביבו, התפעל מנברשות הזכוכית שהשתלשלו מהתקרה. פיתאום שם לב לנוכחות של הארנק הבוהק על השולחן לידו. הוא הושיט יד, כבר מוכן להרגיש את מגע העור בידו. הוא בחן את דלת הכניסה, ואיבחן במומחיות שהיא פתוחה. הוא כבר נגע בארנק, אבל החזיר את ידו ברגע האחרון למשענת הספה. הוא ראה את הגיברת חוזרת, בידיה שתי מגשים גדולים. "אבוד", הוא חשב.

הגיברת הניחה על השולחן לידו את אחד המגשים והניחה את השני בשולחן לצידה. היא התיישבה. הוא בחן את המגש, מיזמן לא ראה כל כך הרבה אוכל בבת אחת. בעצם, אולי כן, אבל זה לא היה הוא שזכה לאכול אותו. הוא אכל ברעבתנות, הגיברת לא הסירה את עיניה ממנו. "תום," אמרה האישה,

"מה גיברת?" ענה תום,

"אתה יכול לקרוא לי אן," היא אמרה חושפת תור עורפי של שיניים צחורות.

"כן אן," הוא ענה, מרגיש קצת מוזר,

"תום," אמרה הגיברת באנחה, "מצטערת אם הכאבתי לך קודם,"

"אה- זה בסדר," ענה תום בהשתוממות. לפתע עלה בדעתו שאולי הגברת מצפה ממנו שיודה לה, אך הוא המשיך לשתוק, ידע שמבוגרים מעדיפים שילדים לא ידברו הרבה.

"למה היית צריך את הארנק שלי קודם?" שאלה הגברת קורעת את הדממה,

תום הפסיק לאכול רגע, הוא הביט בה, לא מבין מה קורה לה, איזה שאלות! הוא לא ענה,

"טוב," אמרה הגברת אחרי רגע, "אני משערת שאת הסיבות תעדיף לשמור לעצמך,"

תום הינהן, וחזר לאכול. אחרי רגע הוא הרים את מבטו מהאוכל ושאל את אן,

"למה את לא אוכלת?"

הגברת שבה לחייך את אותו חיוך עצוב, "אני נהנית לראות אותך נהנה," תום חשב על זה לרגע. "עוד שטויות של מבוגרים" הוא החליט לאחר רגע של מחשבה, הוא הניד את ראשו לכיוון אן. הוא חשב על דבריה עוד כמה דקות, ואחר כך שאל אותה בתמימות, "אבל, אני לא אוכל בנימוס, ככה אבא אומר", אן נראתה כאילו היא הוערה מחלום. היא חייכה רגע ואז שאלה בעדינות, "ומי זה אבא?"

גופו הצנום של תום רעד למחשבה, הוא חשב רגע ואז ענה, "אני לא יודע איפה הוא, אבל הוא מאוד אוהב ארנקים", הוא חשב שאולי המחשבה תעודד את אן, כי לה גם היה ארנק כזה, כמו שאבא אוהב שתום מביא לו. הוא גמר לאכול. הוא תלה עיניים שואלות באן. "אני משערת שעכשיו אתה רוצה ללכת?" היא אמרה, נידמה היה לתום שהקול שלה רועד ואלי אפילו יש לה דמעות בעיניים, אבל הוא ידע, מבוגרים לא בוכים.

אן פתחה את הארנק היפה שלה והוציאה מתוכו שטר.

היא ליוותה את תום לדלת, והגישה לו את השטר.



וכשהדלת נסגרה אחריו, הוא הבין, גם מבוגרים בוכים.