אני זוכר איך התחיל הקשר בנינו. באותו יום בחנות יודאיקה.
הסתכלתי עליך ואתה הסתכלת עליי. כל כך רציתי! היה נמאס לי מהמדף המאובק. להסתכל מבעד לזכוכית ולא באמת להיות נאהב. גם כן חיים...
רציתי אחד שיאהב אותי באמת, רציתי אחד שישתמש בי באמת. הרמת אותי מהמדף, מיששת אותי, פתחת את ליבי וגילית את צפונותיי.
ואני הסתכלתי אל תוך ליבך. וראיתי שהרצון משותף. ראיתי שאתה לא בן אדם פשוט. אבל ידעתי שיש בך יותר מהנגלה לעיין. רציתי להיות שם כשליבך ייפתח, רציתי להיות החיבור שלך לריבונו של עולם. זה היה אהבה ממבט ראשון...
לקחת אותי איתך.
ההתחלה הייתה קשה. לא הבנתי מה קרה לך? נפגשנו בקושי פעם ביום. היית מעיף בי מבט קצר, טיפה מרפרף בהסתכלות שטחית וממשיך הלאה.
מה קרה לך? רציתי לשאול. איפה הרצונות? איפה השאיפות? תקופה ארוכה שהרגשתי בדיוק כמו כל אחד אחר. רציתי אותך ואתה לא רצית אותי...
אני יגיד לך את האמת, היו תקופות שכמעט והתייאשתי. שכבתי בלילות בוכה.
אבל אז הכול השתנה.
אני זוכר את היום הזה שמוקדם מאוד בבוקר, אמרת לי שנוסעים. השמש עוד לא זרחה, ואנחנו כבר היינו באוטו. בדרך לאיפשהו. כבר בדרך הרגשתי שמשהו שונה, הסתכל עליי בחיבה. ואני שכמעט ששכחתי שאפשר להיות נאהב, לא הצלחתי להירגע.
הגענו לכותל.
קצת אחרי עלות השחר.
אתה תופס אותי, מרים אותי בידיים רועדות. אני מסתכל עליך, רואה דמעות בעיניך. אתה פותח אותי לאט לאט, מתחיל להתפלל, ואני שכל כך חיכיתי לרגע הזה, לא מצליח לעמוד בזה... ואתה ממשיך, בעיניים דומעות, אותיות מצטרפות למילים, ואלא מצטרפות למשפטים, ואלא לברכות ואלא לתפילות, ואתה ממשיך מילה אחרי מילה, ברכה אחרי ברכה, דמעותיך מכתימות את דפיי.
משהו השתנה מאז.
אין ספק, שמשהו נפתח בנינו. יצא לנו לדבר לא מעט מאז. לפעמים בכעס, לפעמים בנחת, ולעיתים קרובות בבכי. הבכי היה חבר טוב לדיבור בנינו. לא תמיד בכי של עצב, לפעמים של רגש, לפעמים של תודה. לפעמים של קושי.
למדנו הרבה אחד על השני מאז. למדתי עליך שליבך תמיד מחפש. מחפש את הקשר עם אבא. ואני תמיד שמח לעזור לך בזה. למדת עליי, רבות. סודות רבים מסתתרים בתוכי, אני מגלה את עצמי רק למי שבאמת פותח את ליבו בפני.
נוצר בנינו קשר מיוחד.
היינו מתחילים ביחד כל בוקר (כמעט) מוקדם בבוקר, לרוב אפילו לפני שהשמש זורחת. הבית מדרש ריק, ואתה מגיע, פאותיך רטובות מהמקווה. מדליק את האור, מוציא אותי מבין החברים. תמיד ידעתי שיש לי יחס מיוחד אצלך. ואני מסתכל עליך. תמיד אהבתי לראות אותך מתעטף בטלית, מניח את התפילין. יש בתנועות האלה משהו מרגש. מדייק את התפילין במקום, סופר את הרצועות, מסדר את הטלית, ואז חוזר למקד את תשומת ליבך בי. אתה חופן אותי אליך, פותח אותי במקומות שלרוב אנשים לא טורחים להגיע אליהם. ומתחילים לשיר ביחד, קולך חוזר בהד מקירות בית המדרש הריק. אלא השעות שלנו. אני אתה וריבונו של עולם. "אודה לאל לבב חוקר"
כמה אהבתי את הרגעים האלה.
אבל תדע, לא סתם אני כותב לך את כל זה, לא סתם אני סוקר בפניך את הרומן הארוך שלנו. בתקופה האחרונה אני מרגיש עליך משהו. אני מרגיש שמשהו יבש אצלך. אני מרגיש שאיבדת מעט מהחיות, ומהשמחה ברגעים האלה.
כן אנחנו עדיין נפגשים מידי בוקר (למרות שלפעמים גם זה לא) אבל התנועות מעט יבשות, קצת מכניות. ואני אמרתי לך עוד מההתחלה. אני רוצה את ליבך.
אתה כבר לא קורה מילה במילה בהתרגשות. לפעמים במהלך הסדרים אני מסתכל עליך לומד עם אחד החברים במדף. ורואה שם את אותה התלהבות שהייתה שמורה לרגעים המיוחדים שלנו בבוקר בבית המדרש. רואה אותך מסתכל באהבה על החברים הגדולים הכבדים מהסדר בוקר. את אותה אהבה שהייתה פעם שמורה לי הקטן הכחול בכריכה מעט בלויה. בדפים מוכתמים.
אחי אהובי. אל תשכח מה עברנו יחד. אל תשכח מדוע הדמים מוכתמים, זה מהדמעות שלך. במקום שלא יכולת לספר לאף אחד דיברת איתי. במקום שלא יכולת לחשוף לאחר, אני הכלתי את דימעותיך. אל תשכח אותי, לא עכשיו ולא לעולם. פעם היינו נפגשים שלוש פעמים ביום בשמחה עצומה. היום...
זה טוב שאתה מתקדם. זה טוב שאתה מרגיש יציב יותר, אבל אל תשכח את נקודות החוזק שלך. אל תשכח להזיל דמעה פה ושם. ואל תשכח מה המניע שלך להתקדם. לרצות להיות אדם טוב יותר. להתחבר ללימוד. כל זה רק כדי להתחבר לה'
להרגיש אותו איתך.
ובאמת לא איכפת לי, אני רוצה רק בטובתך, גם אם תעשה את זה בדרכים אחרות. אני יסתכל וישמח, אבל רק שלא תשכח. אם תרצה. אני עדיין פה.
אוהב אותך, יודע את ליבך, מכיר את נפשך, חושף את סודותיך.
שלך באהבת עולמים
הסידור שלך.
(קול אליהו הקטן הכחול...)
תגובות
(הכתיבה שלך קולחת, אבל הפריעו לי הנקודות התכופות. אולי כדאי להפוך את חלקן לפסיקים?)
בדברים החדשים שכתבתי לאחרונה הראש הוא שונה...
תודה על ההארה וההערה.