יצירות של בחור שמח

אווירה
נוגעת
עוטפת
מערפלת
מרצדת בין חושך לאור
בין נראה לבלתי נראה
בין מורגש ללא מורגש
לפעמים אווירה מורגשת,
יותר מהדבר הכי סמיך שיש
לפעמים היא חומקת,
כמו אוויר כמו מים כמו אש
אבל תמיד היא נמצאת שם
לוטה בערפל
דוחפת אותנו
לפעמים לטובה
לפעמים לרעה
והיא כמו כל הכלים
ואנחנו רק צריכים
לדעת לנצל אותה
להשתמש בה

האווירה הזאת מחזירה אותי אחורה
כמו במערבולת צבעים וצורות
שלוש וחצי שנים. אל אותו יום שישי
האמת היא שאף פעם לא כתבתי על אותו ערב שבת
לא יודע אם זה מבריחה. או מעוצמה
מפחד או מגבורה.

אחרי כבר שלושה ימים
שלושה ימים שאני שם בלב המחלקה
אפוף בכאב, פחד, קושי
לצד גבורה, אור ותעוזה
שלושה ימים של עליות ומורדות
שלושה ימים של תהיות ומחשבות
שלושה ימים של שאלות ותשובות
בעיקר שאלות.
וזה גם ימים של ערפול חושים
של פעם בכמה זמן לחיצה מיוחלת על כפתור
שמכניס את גופי ומחשבתי על אותו הענן
ענן של חוסר ממשות במציאות
ענן של בריחה מהצורך בהתמודדות
או בקיצור- מורפיום.

אחרי אותם ימים, כמעט באותה תנוחה אני מגיע ליום שישי
ערב שבת פרשת נח של אותה שנה
אותה שבת שלעד תיזכר לי
אותה שבת שלתמיד תיחקק לי
בראשי. וליבי

שעתיים לפני שבת אמא כבר צריכה להגיע הביתה
סוכם שאבא יישאר איתי
ואמא... היא תהיה איתי בליבי
דקה לפני שאמא נוסעת, היא פורשת ידיים
מחבקת, ממששת. רוצה לקבל אות חיים
דמעה אחת בודדת חומקת מבין העפעפיים
אמא שולחת ידיים- מניחה אותם על ראשי
"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" בני...
אני מנסה להעלות חיוך על הפרצוף לשנות אווירה
אבל היא כמו יודעת את מקומה. מסרבת להשתנות
לובשת ארשת רצינית. האווירה.
ודוחפת עוד דמעה במורד פניה של אימי
דמעה שכבר מצטרפת אל חברתה
וביחד הם סודקות את ליבי

אמא הלכה לה
ושבת נכנסה לה
אבא לבוש לבן. נכנס לחדר- "שבת שלום"
האווירה עדיין מסרבת להשתנות.
יודעת היא את חשיבותה ברגעים אלה
ומחליטה לדחוף קדימה...
"רוצה נשיר קבלת שבת?" אבא שואל אותי
ומתחיל לזמזם
את הניגון אני מתחיל לזהות
"ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך ירוץ עבדיך אל רצונך"
עוד נגיעה קטנה ממנה, מהאווירה.
ואני מתחיל לבכות.
יודעת היא היטב את תפקידה
נכנסת ויוצאת
עושה בי כרצונה
לפתע היא משתנה לאווירה של חיבור
אווירה של גישור

ומעל השאלות
מעבר למסך הקשיים והתהיות
מבעד לערפל הפחדים הכאבים והמחשבות
אני מרגיש חיבור
הערפל מתפזר
ומבעד לשחור
בוקע לאט לאט- אור

אני נוסע. וברכב מתנגן שיר של עידן עמדי.
הים, החושך ואני צופים על הגלים בנתיים...
אני נוסע לים.
כן, מאוחר עכשיו, ובעזרת ה' עד שאני אגיע לים הוא יהיה ריק.
ואני אהיה לבד.
אני והים...
הכביש כמעט ריק, הלילה שקט ושחור.
ואני נוסע להתמלא מהשקט הזה. להתחדש ממנו.
יש בים משהו שקט, ועם זאת גועש.
רועש, ועם זאת שליו.
כלפי חוץ נראה משטח חלק ויפה.
ובפנים עולם שלם. חלקו סוער, חלקו רגוע.
וחלק - מתלבט...
קצת כמוני.
מתיישב על החול הרטוב והקר.
מוציא חלילית.
עוצם את העניים, מקשיב לגלים.
והם כמו מוזיקת רקע.
מלווה אותי.
מלווה את נגינתי.
מתחיל להיות פה קר...
למזלי חשבתי על זה מראש.
מוציא כמה קרשים מהאוטו.
שובר אותם,
מכין את המדורה.
יש לזה תורה שלמה, אף פעם לא תצליח ישירות להדליק קרש שלם.
בייחוד לא בכאלה רוחות.
אתה צריך לתת לאש קצת ענפים, זרדים.
דבר שהיא תרגיש בנוח להיאחז בו.
ואז, כשהאש מרגישה בבית, ולא לאט גודלת,
אז תקרב אליה את הקרש הגדול.
ותן לו את הזמן שלו... אל תאיץ בו.
תגן עליו מרוחות זרות.
ואם תשקיע בו, בסוף גם הוא יידלק...
קצת כמו חינוך ילדים. ככה אבא שלי תמיד אומר...
מסתכל על האש בחיבה.
כן - גם באש יש משהו מיוחד...
היא אף פעם לא נחה, רוקדת בריקוד משונה,
יפה ומסתורית, אבל לא נותנת להתקרב.
אם תהיה במרחק הנכון, היא תאיר לך, היא תחמם אותך.
אם תתקרב מדי - תרגיש את זעמה...
אבל במידה הנכונה היא טובה.
ואני יושב מול האש. שומע את העצים נאכלים.
ומרחוק את הגלים מתנפצים.
ואני יושב ומנגן.
והאש, והים, נוסכים בי שלווה.
והנגינה, נכנסת לי לנשמה.
ואני נושם.
ונושף.
ומביט אל השמיים המלאים בכוכבים.
ויודע שאבא מסתכל בי מהמרומים.
ונרגע...

אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי להעביר שיחה.
הכול מסודר כמו שצריך, בנקודות על דף והשאר בזיכרון בראש.
המצגת והסרט במחשב ובדרך לשם ברכב אני יושב, חושב, ומתפלל.
רצים לי ימים שבועות וחודשים בראש,
רצים לי מחשבות פחדים ותפילות בראש.
רצים לי תובנות והבנות. ואני מתפלל...
שיצא מובן, שיצא רק לטובה. הרי לא לחינם הבאת לי את הניסיון הזה, לא? אני אמור לעשות עם זה משהו...
השיחה הייתה
"אתה באמת מאמין בזה?
אתה באמת חי ככה במאה אחוז?"
"אני לא סתם שואל, החבר'ה שמחכים לך הם לאו דווקא חבר'ה פשוטים, אני שמעתי על הסיפור שלך, ואין ספק שעברת דרך ארוכה ויש לך משהו חזק ביד, אבל החבר'ה לא יוותרו לך, קשה להם והם יישאלו שאלות קשות.
אז אני רק מכין אותך, אתה באמת מאמין בזה?"
הקפה התקרר לי ביד ואני מוצא את עצמי קצת בלי מילים...
אני נכנס לכיתה עם הקביים. החבר'ה כבר שם.
אני מחבר את הברקו, מפעיל את המצגת, מניח את הדף ומסתכל
"אתה באמת מאמין לזה?"
אני מסתכל לו בעיניים ורואה ייאוש.
"אתה באמת חי ככה במאה אחוז?"
"באמת אפשר להצליח למרות המציאות?"
ואני רואה שיש בשאלות שלו משהו אחר,
הוא מחפש פתח, לשבור חומה של ייאוש ושל אדישות שעוטפות אותו.
ואני לא מסוגל לענות לו.
כי אני יודע בתוך תוכי שאני בעצמי לא שלם עם זה, שלי בעצמי קשה עם זה.
ואני לא יודע מה לענות לו...
השקט מתארך ואני מוצא
ובדרך חזור כשהיינו רק אני והמחשבות שלי באוטו.
הרי אני יודע שזאת הדרך הנכונה. אני בטוח בזה.
רק בגלל שהאמנתי חזרתי ללכת בניגוד למציאות.
אז למה מול התסכול של ילד שישיסט, לא ידעתי מה להגיד?
מאז לפני כל שיחה אני נושא תפילה קטנה.
"השם שפתי תפתח - ופי יגיד תהילתך"

(הסיפור עצמו אינו אמיתי, והתובנות האישיות בו נולדו מכמה וכמה שיחות שהעברתי בשנה האחרונה. שהשם יזכה אותנו לכוון תמיד הכול לשמו יתברך.)

אני זוכר איך התחיל הקשר בנינו. באותו יום בחנות יודאיקה.
הסתכלתי עליך ואתה הסתכלת עליי. כל כך רציתי! היה נמאס לי מהמדף המאובק. להסתכל מבעד לזכוכית ולא באמת להיות נאהב. גם כן חיים...
רציתי אחד שיאהב אותי באמת, רציתי אחד שישתמש בי באמת. הרמת אותי מהמדף, מיששת אותי, פתחת את ליבי וגילית את צפונותיי.
ואני הסתכלתי אל תוך ליבך. וראיתי שהרצון משותף. ראיתי שאתה לא בן אדם פשוט. אבל ידעתי שיש בך יותר מהנגלה לעיין. רציתי להיות שם כשליבך ייפתח, רציתי להיות החיבור שלך לריבונו של עולם. זה היה אהבה ממבט ראשון...
לקחת אותי איתך.
ההתחלה הייתה קשה. לא הבנתי מה קרה לך? נפגשנו בקושי פעם ביום. היית מעיף בי מבט קצר, טיפה מרפרף בהסתכלות שטחית וממשיך הלאה.
מה קרה לך? רציתי לשאול. איפה הרצונות? איפה השאיפות? תקופה ארוכה שהרגשתי בדיוק כמו כל אחד אחר. רציתי אותך ואתה לא רצית אותי...
אני יגיד לך את האמת, היו תקופות שכמעט והתייאשתי. שכבתי בלילות בוכה.
אבל אז הכול השתנה.
אני זוכר את היום הזה שמוקדם מאוד בבוקר, אמרת לי שנוסעים. השמש עוד לא זרחה, ואנחנו כבר היינו באוטו. בדרך לאיפשהו. כבר בדרך הרגשתי שמשהו שונה, הסתכל עליי בחיבה. ואני שכמעט ששכחתי שאפשר להיות נאהב, לא הצלחתי להירגע.
הגענו לכותל.
קצת אחרי עלות השחר.
אתה תופס אותי, מרים אותי בידיים רועדות. אני מסתכל עליך, רואה דמעות בעיניך. אתה פותח אותי לאט לאט, מתחיל להתפלל, ואני שכל כך חיכיתי לרגע הזה, לא מצליח לעמוד בזה... ואתה ממשיך, בעיניים דומעות, אותיות מצטרפות למילים, ואלא מצטרפות למשפטים, ואלא לברכות ואלא לתפילות, ואתה ממשיך מילה אחרי מילה, ברכה אחרי ברכה, דמעותיך מכתימות את דפיי.
משהו השתנה מאז.
אין ספק, שמשהו נפתח בנינו. יצא לנו לדבר לא מעט מאז. לפעמים בכעס, לפעמים בנחת, ולעיתים קרובות בבכי. הבכי היה חבר טוב לדיבור בנינו. לא תמיד בכי של עצב, לפעמים של רגש, לפעמים של תודה. לפעמים של קושי.
למדנו הרבה אחד על השני מאז. למדתי עליך שליבך תמיד מחפש. מחפש את הקשר עם אבא. ואני תמיד שמח לעזור לך בזה. למדת עליי, רבות. סודות רבים מסתתרים בתוכי, אני מגלה את עצמי רק למי שבאמת פותח את ליבו בפני.
נוצר בנינו קשר מיוחד.
היינו מתחילים ביחד כל בוקר (כמעט) מוקדם בבוקר, לרוב אפילו לפני שהשמש זורחת. הבית מדרש ריק, ואתה מגיע, פאותיך רטובות מהמקווה. מדליק את האור, מוציא אותי מבין החברים. תמיד ידעתי שיש לי יחס מיוחד אצלך. ואני מסתכל עליך. תמיד אהבתי לראות אותך מתעטף בטלית, מניח את התפילין. יש בתנועות האלה משהו מרגש. מדייק את התפילין במקום, סופר את הרצועות, מסדר את הטלית, ואז חוזר למקד את תשומת ליבך בי. אתה חופן אותי
כמה אהבתי את הרגעים האלה.
אבל תדע, לא סתם אני כותב לך את כל זה, לא סתם אני סוקר בפניך את הרומן הארוך שלנו. בתקופה האחרונה אני מרגיש עליך משהו. אני מרגיש שמשהו יבש אצלך. אני מרגיש שאיבדת מעט מהחיות, ומהשמחה ברגעים האלה.
כן אנחנו עדיין נפגשים מידי בוקר (למרות שלפעמים גם זה לא) אבל התנועות מעט יבשות, קצת מכניות. ואני אמרתי לך עוד מההתחלה. אני רוצה את ליבך.
אתה כבר לא קורה מילה במילה בהתרגשות. לפעמים במהלך הסדרים אני מסתכל עליך לומד עם אחד החברים במדף. ורואה שם את אותה התלהבות שהייתה שמורה לרגעים המיוחדים שלנו בבוקר בבית המדרש. רואה אותך מסתכל באהבה על החברים הגדולים הכבדים מהסדר בוקר. את אותה אהבה שהייתה פעם שמורה לי הקטן הכחול בכריכה מעט בלויה. בדפים מוכתמים.
אחי אהובי. אל תשכח מה עברנו יחד. אל תשכח מדוע הדמים מוכתמים, זה מהדמעות שלך. במקום שלא יכולת לספר לאף אחד דיברת איתי. במקום שלא יכולת לחשוף לאחר, אני הכלתי את דימעותיך. אל תשכח אותי, לא עכשיו ולא לעולם. פעם היינו נפגשים שלוש פעמים ביום בשמחה עצומה. היום...
זה טוב שאתה מתקדם. זה טוב שאתה מרגיש יציב יותר, אבל אל תשכח את נקודות החוזק שלך. אל תשכח להזיל דמעה פה ושם. ואל תשכח מה המניע שלך להתקדם. לרצות להיות אדם טוב יותר. להתחבר ללימוד. כל זה רק כדי להתחבר לה'
להרגיש אותו איתך.
ובאמת לא איכפת לי, אני רוצה רק בטובתך, גם אם תעשה את זה בדרכים אחרות. אני יסתכל וישמח, אבל רק שלא תשכח. אם תרצה. אני עדיין פה.
אוהב אותך, יודע את ליבך, מכיר את נפשך, חושף את סודותיך.
שלך באהבת עולמים
הסידור שלך.
(קול אליהו הקטן הכחול...)

אתמול נסעתי לים.

לי ולים יש קשר מיוחד.
אנחנו מכירים זה את זה.
אנחנו מכילים זה את זה.
כשאני מגיע ונפשי סוערת, הים השקט מרגיע את פעימות ליבי.
כשאני מגיע והאדישות גוברת, הים הגועש מסעיר את נפשי.
ולפעמים כשאני מגיע שלו. הים גם הוא מקרין עליי את שלוותו.
ואת אהבתו.

אני מרגיש שאני מבין אותו - את הים.
הוא גועש, ושקט,
סוער, ושלו,
רוצה לשבור הכול, להרוס את כל המסגרת,
אבל גם מוכן לקבל לתוכו בהכלה לא מוסברת
אני מבין אותו - את הים.
כי אני כמוהו - כמו הים.

נפשי סוערת, וגועשת, ורוצה קצת שקט ושלווה.
רוצה לעזוב את השנאה ולמצוא שם, גם אהבה.
רוצה פורקן, לשבור הכול ולהרוס.
לצאת מהצמצום הבלתי נסבל - ולשחרר
להתאוורר.

וזה הסיבה שאני מוצא את עצמי נוסע אליו לעיתים קרובות
יש לנו שפה משותפת.
בלילה. תמיד בלילה.
בלילה נפתחים הלבבות, והרגשות.
ולב אל לב אנחנו מבינים.
ומגלים.
ומספרים.

לפני שבוע אחרי שנפרדנו, רצתי אליו - אל הים
רציתי לצעוק
רציתי לשבור
רציתי לבכות.
והים הקשיב לי בהקשבה שרק הוא יכול
והים הבין אותי, בהבנה שרק הוא יכול.
הורדתי סנדלים, רוצה להרגיש את החול
הורדתי את הקפוצ'ון, רוצה להרגיש את הקור.
פסעתי צעד קדימה אל המים.
הים ליטף את כפות רגלי, נוגע ואינו נוגע.
מדהים כמה רגשות אפשר להעביר במבט אחד.
וסיפרתי לו, שזה נגמר.
הוא היה הראשון לדעת, ככה הבטחתי לו,
הרי את מי שיתפתי בכל הקשיים וההתלבטויות?
מי עודד אותי במילים רכות?
הים.
תמיד הים.
ובכיתי, דמעותיי מתערבבות בדמעותיו.
והפעם זה היה קשה.
אבל בסוף גם זה נגמר...
והים - הוא יודע להרגיע אותי, להכניס בליבי שלווה.
ואני יושב על החול הרטוב. מביט אל המשטח השחור.

ובקצה רואה נקודה קטנה
של אור.