שתיקה

מוקדם לפנות בוקר,שכבתי במיטה,לא מצליח להירדם,מתהפך מצד לצד,כל רשרוש מקפיץ אותי.
רעש,הידית של הבית נלחצת,מישהו מתעסק במנעול,מישהו מהמשפחה?
צעדים של אנשים שנכנסים,שניים,אי אפשר לטעות.גנבים.
הם לחששו ביניהם, עוברים בפרוזדור,לא זזתי,מפחד.
נכנסים לחדר שלי,מתקרבים אלי,נוגעים בי,הרגשתי את המבטים שלהם,אני לא כאן,לא נע,שילכו.

שורף בגרון,אני מרגיש שהלב פועם מהתרגשות,הם לא פה,חושך,מה קורה לי?,ניסיתי לצעוק,לא הצלחתי,מנסה שוב, יותר חזק,לא מצליח.
ומתעורר.
אני מנסה לדבר,ללחוש,הכול בסדר ב"ה,זה רק חלום.

אבל למה לעזעזאל יש לי חלומות כאלה,מה עשיתי רע? לא עשיתי?!אולי רוצים להעביר לי מסר,רמז,מה?!...
ברור,איך לא חשבתי על זה קודם.שתיקה. אני צריך לשתוק.
למה לי לשתוק?מצד אחד זה סתם עוד חלום,שלא מזיז בכלום,מצד שני כשיש חלום ממש רע צריך לעשות תענית חלום,אז במקום תענית,אני אעשה תענית דיבור,אומרים שזה מועיל יותר כיום,בתקופתנו,ננסה.
נרדמתי.

בוקר,הפעם קמתי מיד כשאמא העירה אותי,נטילת ידיים, סידרתי ילקוט,אמא כבר שמה לי אוכל,נגשתי לצאת מהבית.
"מה אומרים כשיוצאים?"שאלה אמא.
נופפתי ביד שלום וחייכתי.
"ברוך,מה עם מעיל? קר היום".
עשיתי סימן של "לא צריך",ויצאתי.
עמדתי בתחנת אוטובוס, קו 56 הגיע אחרי 5 דקות,ולא עצר,האוטובוס היה מלא,בשונה מתמיד לא התעצבנתי,זה הרי לא תלוי בי,נכון?!,אז אם האוטובוס לא עצר יש לזה סיבה,או שאני צריך לאחר ברבע שעה,או שיש מישהו בשבילו הייתי צריך להיתקע פה,אוטומטית הסתכלתי מסביב,אף-אחד לא עמד בסביבה,אולי זה מישהו על האוטובוס.
אחרי 10 דקות הגיע תלמיד אחד, ע"פ התלבושת שלו ראיתי שהוא מבי"ס חילוני באזור,"עבר כבר האוטובוס?",שאל,קצת לחוץ.
"אמממ...",עצרתי את עצמי,והצבעתי על שעון היד שלי,הוא הסתכל עלי ותמה "ת'ה לא יודע עברית?",הצבעתי על הגרון."אהה,צרוד?"אמר,הנהנתי.
האוטובוס הגיע,עליתי ומחוסר מקום ניצבתי ליד דלת היציאה,אז זה היה הכול?חשבתי,רק בשביל איזה חילוני הייתי צריך לבזבז רבע שעה ותפילה במניין?אולי בכלל זה בשבילי,שאני אבין שלפעמים רק בשביל לעשות טובה קטנה אנחנו נתקעים בכל מיני מצבים,ואולי גם וגם, וגם בשביל עוד אחד על האוטובוס שמיהר יותר ממני...

תפילה.אני לא מדבר בתפילה,תמיד,אבל עכשיו זה אחרת,זה רק אני והוא,רק איתו אני יכול לדבר, אני מתרכז,מתמקד,מתעלה.

הלכתי לכיתה,נכנסתי "היי ברוך מנשמע?"שאל אותי רפאל,דברן לא קטן,השתמשתי בטריק מהאוטובוס,סימנתי שאני צרוד,הידיעה המרעישה התפרסמה כברק בכיתה, וחסל סדר מבוכות.

שיעור תנ"ך,הרב בודק נוכחות,ראשו שקוע בדף השמות,"ברוך" הוא קורא,"ברוך הלך,הביתה,הרגיש לא טוב,הוא היה ממש צרוד",נידב מישהו,הצבעתי ממקומי בסוף הכיתה,מנופף,מנסה שהרב ישים אלי לב,אבל זה לא עזר,כאילו כלל לא הייתי שם. בסוף השיעור הברזתי,הלכתי לישיבת ההסדר בשכונה,לומד,שקוע.

חזרתי בשעה 6 הביתה כמו שאני רגיל לחזור מהישיבה,שקיעה,הסתימה תענית הדיבור.

הלכתי בשעה7 לדף יומי, ב8 לערבית,הזמן רץ,חזרתי הביתה,עשיתי שיעורים,והמשכתי לקרוא במיטה ספר פנטזיה שהייתי באמצע לקרוא,נרדמתי באמצע,משהו שבדרך כלל לא קורה לי.


מוקדם לפנות בוקר,שכבתי במיטה,לא מצליח להירדם,מתהפך מצד לצד,כל רשרוש מקפיץ אותי.
רעש,הידית של הבית נלחצת,קמתי מהמטה,לא,לא היה שם אף אחד,בהחלטה מהירה נגשתי למחשב,כתבתי את מה קרה לי באותו יום,בסייעתא דשמיא הייתה איזו סדנא בדיוק על הנושא הזה,תקתקתי במהירות את קורותיי,בטח אפשר ללמוד מהסיפור שלי משהו אם מחפשים,או אולי זה מיותר?,סיימתי להקליד,לחצתי על 'שלח', לא נותן לעצמי להתחרט.

והתעוררתי.

--------------------------

הסיפור היה במקור בשביל סדנת 'שתיקה'