דתי, או לא?

ניכנסתי לתוך גבולות הישוב הקטן.
שלווה מוחלטת הייתה באוויר. שלווה של יום שישי אחר הצהריים.
הלכתי בצעדים מהירים, מקשיב לקול חבטת נעלי הספורט שלי על המדרכה.
לפתע קלטתי עוד קול צעדים, מלבד שלי. הבטתי קדימה והבחנתי בבחורה הצועדת לקראתי. היא הייתה לבושה בחצאית ארוכה, שטאטאה את הריצפה. חולצתה הרחבה והארוכה התנפנפה קלות ברוח. קוקו ארוך עבר את כתפיה. היא בחנה אותי בתשומת לב, העבירה את עיניה מה'נייק' החדשות שלי, לעבר הג'ינס שלבשתי, ולבסוף בראשי הגלוי. שם ניתקע מבטה. היה נידמה לי שאני מזהה בפניה מבט של חוסר הבנה. היא מיקדה את מבטה בפני, ולפתע היה ניראה שזיהתה אותי. כעת מבטה שידר זילזול, בוז, ואפילו לא מעט זעם.
ניחשתי את המחשבות העוברות במוחה, הלחשושים אותם אני שומע תמיד כשאני חוזר לישוב כמו עדת זבובים שלא מרפה:
"ראית את הבן של רחל? אפילו בישוב לא הולך עם כיפה!", "קצת בושה!", "איזו חוצפה!", "הוא מיתגאה בחרפה!", "הוא בסוף עוד ישפיע על הילדים", "מיסכנה רחל, כזאת בושה", "קצת כבוד!". וגם אלה שלא ריכלו, הביטו בי במבטים ספק מתביישים ספק מבזים, מבטים שאומרים הכל.
הם לא מבינים.
לא מבינים מה קשה ליהיות השונה באמונתו. לא מבינים שלא כולם מאמינים במה שהם מאמינים. מזלזלים במה שהוא לא הם. לא מבינים שאיני מזלזל בהם, להפך. אני מכבדם, מכבד את אמונתם. לא רוצה ללכת בגאון כאחד מהם- כשאיני אחד כזה. למה הם לא מבינים שמתוך כבוד אליהם איני נושא עלי כיפה? הסרתי מעלי את העול, נכון. אבל אני אומר זאת, לא מחביא זאת מאחורי גבי.
רק ליפני שלוש שבועות, כשהייתי כאן בפעם האחרונה, ראיתי את ה"דוס" הישובי, הולך מחובק עם חברתו. ולא, הם לא היו נשואים. האם הוא דתי יותר מימני?