הקדמה קצרה
לקראת יום השואה הייתה לשנו שיחה באולפנא "דור שני מספר דור ראשון"- 2 נשים שהוריהן עברו את השואה, והן מספרות את עדיות אביהן. ישבתי וחשבתי עם עצמי. ראשי התפוצץ מחשבות, תהיות, שאלות ותשובות. והינה התוצאה.
-------------------------------------
זעקת שאלה אילמת
שקט. דממה. דומיה.
וזועה.
עוצרת מבטי בעיני
ואוצרת את עברי בעצמותי.
הכל שקט סביב,
לפתע-- הדם!!
זועק הוא מן האדמה!
קל דמי אחיך זועק אלי מן האדמה!
במה זכיתי לחיות
על פני יקירי המתים?
אמא, אבא ומוישלה
אייכם?! את אחי אנוכי מבקשת!
היכן אוכל למצוא מרגוע לנפשי
המתבוססת בדמי?
וכמו צף ועולה,
מכה בזכרוני
רכבת ארוכה, בלי סוף,
קרון בהמות, ואבא צועק:
ואראך מתבוססת בדמי
ואומר לך בדמייך חיי
בדמייך חיי!
במותם ציוו לי את החיים.
תגובות
לא הצלחתי לגמור.
סליחה.
בעזה"י
על השיר המרגש!
שבוע טוב
יהודה