יצירות של תכלת דומה לים

4 יסודות באדם
ארבעה יצירים באדם. ארבעה יצירי טבע.
ארבעה יסודות. והיסודות- מתנת אלוקה ממעל.
אני מרגישה אותם נכנסים אל תוך גופי, חודרים אל נשמתי, אל חיי. נכנסים לנימי דמי. כל תו ותו בנשמתי מרגיש אותם.
פסיעה ועוד פסיעה. כף רגלי היחפה נוגעת קלות באדמה. כ"כ ברור שזהו סוג של חיבור. סוג של סגירת מעגל. חיבור ממצה. תכליתי. אדמה. ממנה נוצרתי. ויצר את האדם עפר מן האדמה.
כשאדם מחכך כפות ידיו

בוקר קסום
לאט לאט מעיין פקחה את עיניה. שעונה הביולוגי פועל מצוין. עוד מעט עלות השחר.
נוטלת ידיים, מברכת ברכות השחר, שמה עליה משהו קליל, ויוצאת.
ריח השדה המשכר נכנס לאפה.
בדמדומי הבוקר הראשונים, היא מבחינה באבן. אבן שמושכת את עיניה.
היא מתכופפת לעברה. ידה מלטפת את האבן. מקרבת אותה אליה. אבן מיוחדת. מלוטשת כאילו ביד אומן. אלא, שהיא מבחינה לפתע בזרימה חלשה של מים. מי מעין זכים וטהורים.

דמעה של תפילת ספירת העומר
השמש נוטה לשקוע אל מעבר לים. ברררר... מתחיל להיות קר.
רחש קל חולף. רחש מתוק. ערב לאוזן. אני מגביהה את ראשי, ולעיני נגלה מראה מרהיב. השדה נראה כמו ים. ים עם גלים קטנים כאלו, רגוע ושליו. אל מול צבעי השקיעה, צבעו נדמה ככחול-טורקיז.
הרחש פסק לרגע, ובמקומו אני שומעת רחש אחר. מקפיץ, קולני. אך מצד שני, אפשר לזהות בו רוך ועדינות, וגם- הססנות משהו. פסיעת אדם.
לעיני

בקשה קטנה בתפילה גדולה

עומדת לפניך בשדה הפתוח
על פני מנשבת רוח.
טע בי את הכוח לעבדך
באמת ובתמים, מאהבה ומיראה.

ישבתי עם עצמי, וחשבתי לי על החג. מהו בעצם החג? איך מרגישים אותו?
---------------
הרהורים לקראת חג הפסח


אני לא כ"כ מבינה את כל הקטע הזה של "עבד ה'- הוא לבדו חופשי"- הרי אני משועבדת כל החיים ל-ה'! נכון שזו הדרך הטובה ללכת בה, אבל עדיין, אני משועבדת ל-ה', ואני אמה שלו.כך כתוב בתהילים: "אני עבדך בן אמתך"- נאמר מפי דוד המלך! המלך, החשיב עצמו כעבד, וביטל רצונו בפני בורא עולם!
ובכלל,

כתבתי את זה ברכבת, ואח"כ עשיתי שיפצורים. מחכה לגובות!!
מבט מחלון הרכבת

תיקי העמוס על גבי. אני מחכה שאחרון הנוסעים ירד, ומתחילה לעלות.
בליל של קולות וריחות עוטף אותי. זה מדבר עם זו, זו צועקת על משהו עלום בפלאפון שלה, זו מבקשת סליחה, זה מדבר על ה"רגילה" הבאה.
תוך כדי, מגיע לאפי ריח הסיגריות. מי שסיים הרגע לעשן- עדיין יש לו ריח של סיגריות.
מתקדמים עוד קצת. לנסות לתפוס מקום. ריח

החמצות-הספקים מוקדש לבדולח.

היא השתרכה, עם תיקה הענק על גבה, לעבר התחנה המרכזית בירושלים.
אני לא אספיק! חשבה לעצמה נואשות.
את הבידוק בכניסה היא נסיתה לעבור הכי מהר שאפשר. למה היום חייבים להיות תורים כ"כ גדולים? חסרת אויר הגיעה לקומת הרציפים מהם יוצאים האוטובוסים.
הספיקה לצאת מהדלת, וראתה את האוטובוס נוסע ברוורס. ידעתי! אמרה לעצמה. נופפה נואשות לנהג בהבעת פנים מתחננת, שיפתח לה

שקיעה מהיישוב שלי.אני יודעת שהאיכות לא משו...

מתוך המכתב:
נ.ב.
בהתחלה בס"ה ישבתי עם עצמי וחשבתי לי. אח"כ העליתי את התחושות שלי על נייר, וזה הפך למעין מכתב אליכם. מכתב שלעולם לא תראו. את המכתב הזה, אני אקח איתי לקבר.
ואם אתם לא יכולים לקרא אותו, אז לפחות שהעולם יקרא. יקרא- וידע.
------------------------------------

מכתב אחד למשפחה אחת- שלעולם לא נקרא

אני יושב וחושב עם עצמי. יושב וחושב על היום שמדינת ישראל קבעה

הקדמה קצרה
לקראת יום השואה הייתה לשנו שיחה באולפנא "דור שני מספר דור ראשון"- 2 נשים שהוריהן עברו את השואה, והן מספרות את עדיות אביהן. ישבתי וחשבתי עם עצמי. ראשי התפוצץ מחשבות, תהיות, שאלות ותשובות. והינה התוצאה.
-------------------------------------
זעקת שאלה אילמת

שקט. דממה. דומיה.
וזועה.
עוצרת מבטי בעיני
ואוצרת את עברי בעצמותי.
הכל שקט סביב,
לפתע-- הדם!!
זועק

צולם בחודש אב בשנה שעברה, בכינרת.

בס"ד
משהו שכתבתי בחוג "כתיבה יוצרת" בעיקבות דיון שהיה.
לחישות האדמה שלי
אני פוסעת. כף רגלי נוחתת על האדמה. אדמת טרשים. תוך כדי פסיעה, האדמה מתרככת מתחת לרגלי. רגלי כמו מטביעה את חותמה באדמה הרכה. הבטתי לאחורי, ולא ראיתי את טביעת כף רגלי. אולי זה היה סתם דמיון?
אני ממשיכה לפסוע. האדמה, נדמית לי כאין סופית, ואני כמו שומעת אותה לוחשת לי: "המשיכי לפסוע עלי! המשיכי לפסוע, עד שתגיעי ליעדך!"

נכתב בעקבות שיעורי הסטוריה.
-----------------------
גבורה יהודית.
נשאבתי לאחור. מערבולת של צבעים וקולות מלאה את ראשי. לחץ רב היה על כל חלקי גופי. בבת אחת
זה השתחרר. פקחתי את עיני, וראיתי שנחתתי על האדמה. שקט מאיים השתרר מסביב. אוזניות, שצצו
יש מאין,היו צמודות לאוזני. לפתע שמעתי קול. יותר נכון לומר- נביחת אדם. קול כזה- בחיים עוד לא
שמעתי. באוזניות שמעתי את התרגום לעברית:
"מי

ה ן- הם= אנחנו

-נו! זוזי קצת הצידה! היא צעקה עליה.
- זוזי! אין לי מקום! צפוף לי בגללך!
השנייה ניסתה לזוז. אבל מה זה אשמתה שמי שבנה את זה בנה צפוף? למה כולם דוחקים אותה הצידה מהשורה?

היא כ"כ רוצה להשתלב! היא רוצה להיות בכל מאוד חלק מהדבר הקדוש הזה!
אבל זו שלידה כ"כ מעצבנת! כל רגע צועקת עליה, כאילו שהיא אשמה בכך שאין לה מקום.
ועכשיו גם האנשים האלה. כל הזמן רבים וצועקים